"קומיוניטי" הייתה מהמקרים האלה שבהם צופיה הוותיקים של הסדרה רצו לתפוס את החדשים, שהצטרפו בזכות חסדיה של נטפליקס, ולשאול אותם בזעם "איפה הייתם כל השנים האלה? עכשיו באים?!". יכול להיות שזה הגורל בשביל סדרות כמו "קומיוניטי" - כאלה שצריכות שקהל מעריצים קטן ועיקש יישא את הלפיד שלהם עד שמספיק אנשים יבואו ויראו כמה כיף איתם, גם אם זה יגיע עשור אחרי שהסדרה יצאה לראשונה.
"קומיוניטי" סיפרה את סיפורם של שישה תלמידים בקולג' מעפן שנהיים לחבורה אוהבת. ג'ף המנהיג הזחוח, בריטה לוחמת הצדק הצדקנית, שירלי המאמא האוהבת, טרוי הספורטאי החנון, פירס הבומר העשיר ועאבד - הגיבור האמיתי של הסדרה, אנציקלופדיית תרבות פופ מהלכת עם כישורים חברתיים מקרטעים אבל המון אהבת אדם. עאבד היה זה שהפך את "קומיוניטי" לסדרה גדולה בהרבה ממה שהיא יכלה להיות, והצעיד אותה למה שהיא הייתה באמת: פירוק והרכבה כיפיים במיוחד של כל מה שידענו על טלוויזיה, קולנוע ותרבות. הוא זה שהפך את "קומיוניטי" ליותר מסדרת קולג' צבעונית, ובחן מדי פרק מה אנחנו יודעים על הדברים שרצים במסכים שלנו. זה לא היה אקדמי: זה היה מצחיק, חדש ומרענן.
הכריזמה המעייפת-לטובה של ג'ואל מקהייל בתפקיד ג'ף, החוש הקומי של דונלד גלובר (טרוי), המסוגלות של איווט ניקול בראון (שירלי) להתמסר ולהתגרות בסטריאוטיפ והטבעיות של דני פודי בכניסתו לתפקיד של עאבד הפכו את "קומיוניטי" לאחת הסדרות הטובות של התקופה, גם אם העונות המאוחרות שלה לא השתוו לרמה של העונות המוקדמות יותר. למה? האשמה היא במה שהפך אותה לכל כך אהובה מלכתחילה: הפרקים המיוחדים.
הפרקים המיוחדים של "קומיוניטי" היו הרגעים בהם הסדרה הודיעה רשמית שאינה סדרת קולג' יותר, והתחפשה לז'אנר אחר לגמרי. פעם היא הייתה מחווה בת 20 דקות ל"החבר'ה הטובים" של סקורסזה, פעם היא נראתה כמו חיקוי של "חוק וסדר", ויותר מפעם אחת היא הפכה פתאום לסדרת אנימציה. באיזשהו שלב זה התחיל לעייף והפך את הצפייה בעונותיה המאוחרות למטלה שצריך לעשות כדי לשמור על קשר עם החברים האהובים עליך מפעם.
ובכל זאת, ראוי שנזכור ל"קומיוניטי" את רגעיה היפים, בין השאר בגלל שבמיטבה, היא הייתה אדירה. "לוחמה מודרנית", פרק הפיינטבול הראשון של הסדרה, היה אחד הפרקים הגדולים בתולדות הטלוויזיה - רגע קסום שבו סיטקום טלוויזיוני מסורתי הפך לסרט אקשן ענק. "מבוא לתיאוריית כאוס" היה אפילו יותר טוב ממנו, ודרך כלי תסריטאי מחוכם אך משומש הצליחה לפתח את הדמויות ולנתח את הדינמיקה הקבוצתית ביניהן. אלו רגעים שחשוב להתעכב עליהם: לפני ש"קומיוניטי" התחילה לעייף איתם, היא הצליחה להביא לאיזושהי תחושת הלם שבמהות גרמה לחלק מצופיה לתהות איך סדרת טלוויזיה יכולה להיות כל כך מהנה, מחכימה ומיוחדת. כאלה לא ראינו מספיק: עד אז ומאז.