השבוע התבשרנו כי אחד הניסויים הנועזים בטלוויזיה הישראלית עומד להגיע לסופו, ולא, אני לא מדבר על סיום העונה המדובר של "חתונה ממבט ראשון", אלא על תכנית שכמעט אף אחד לא ראה. עמוק עמוק בתחתית האפלה של טבלאות הרייטינג התחבאה לה "מועדון תרבות" הקטנה ורכת הלבב. הלייט נייט האינטלקטו-קולי של "כאן 11" הצליח בקושי לגרד כמה עשרות אלפי צופים בימים הכי טובים, עם אלפים בודדים בימים פחות מוצלחים, וכעת הוחלט על ביטולה לאחר פחות משנה.
לפני שנודע דבר הביטול, "מועדון תרבות" תפסה את תשומת ליבנו במערכת tvbee, כשעלתה התהייה מדוע תכנית שנראית כמו אלטרנטיבה מכובדת ומעניינת ללייט נייט השונים, עם רוטציית מנחות אינטליגנטיות וחינניות - אסתר ראדה, שפרה קורנפלד, דפנה לוסטיג ולוסי איוב - לא מצליחה לבסס קהל צופים משמעותי. כדי לברר את הסוגיה, צללתי למרתון צפייה בשבוע וחצי של תכניות, 7 פרקים של חצי שעה, מתוך כוונה לכתוב יומן צפייה מפורט על פרקי התכנית.
כעת, שלמדנו על ביטול הסדרה, מצאתי את עצמי בעמדה ייחודית: מכיוון שבקרוב איש לא יוכל לצפות עוד בתכנית, אין יותר טעם לתאר את המסע שעברתי בצפייה המרתונית. מצד השני, בתור אחד האנשים היחידים במדינה שראה את "מועדון תרבות", אני יכול לספק עדות נדירה על חווית הצפייה בתכנית, ואולי לספק כמה הסברים לתוחלת החיים הקצרה שלה.
לא אספר לכם על כל התלאות שעברתי, על כך שהקדישו עשרים דקות תמימות לראיון מיוחד עם חווה אלברשטיין ושלומי שבן, במהלכו לא נשאלה שאלה אישית אחת, וחלק נכבד מהשיחה הוקדש לסוגיית האור בפלאפונים שמפריע בזמן הופעות. לא אספר על תחושת הייאוש שעולה כשאתה שומע שם של שחקן או שחקנית מעוררי עניין שיגיעו לאולפן, ויודע בוודאות שכל מה שידברו עליו זאת עלילת ההצגה העלומה בה הוא משתתף. לא אספר על הזעם שחשתי אחרי שהבטיחו לי שמחר יתארחו בתכנית סטטיק ובן אל, וגיליתי שמדובר בראיון טלפוני בן שלוש דקות (מה חשבת לעצמך, איתמר, שהם באמת יצליחו להביא את סטטיק ובן אל?!).
לא אלאה אתכם כמו שהבנות החביבות של "מועדון תרבות" הלאו אותי, רק אומר כך: חווית הצפייה ב"מועדון תרבות" היא מפוצלת: בהתחלה יש את תחושת השעמום שסוחטת לך את האנרגיות ומוחקת את המחשבה, עד שאתה מפסיק להבין את המילים שבוקעות מהמסך. אבל אז, מתוך המצב המדטטיבי הזה, אתה מתחיל לראות את הדברים באור אחר, והשעמום מתחלף בפליאה נדהמת - לא ייאמן שהדבר הזה אשכרה משודר בטלוויזיה.
הראיון של שפרה עם הבן של מי שתכנן את מלון הילטון בתל אביב, כי הבניין מופיע בספר של ניקול קראוס שנבחר למועדון הקריאה החודשי, הותיר אותי פעור פה. רק שילוב קטלני בין תמימות לבין יומרנות יכול לייצר את המחשבה שבנוף הטלוויזיוני העכשווי אפשר להקדיש שבע דקות לשיחה על בניין ישן שמופיע בספר.
בצד הדברים שקשה להאמין שמשודרים מחוץ לערוץ הקהילתי, אפשר לציין גם פינת וידאו בשם "עדיין פה", שמתמקדת כל פעם בקשיש אחר בן 80 פלוס, שלמרות גילו המופלג עדיין נשאר בחיים ואפילו ממשיך ליצור. אבל רוב מושאי הסיקור בתכנית נראים דווקא מזמינים ממבט ראשון, כשלרוב מדובר בראיונות עם יוצרים מפורסמים, בעיקר שחקנים ומוזיקאים. הבעיה בתכנית אינה רק המרואיינים, אלא הגישה של התכנית כלפיהם. למעשה, הכשל המרכזי של התכנית הוא גם מטרת העל שלה - לקדם שיח מכבד ומעמיק, שיתמקד ביצירה עצמה ולא בכל הרעש מסביב.
הרעיון נשמע אצילי בתיאוריה: 'חלאס עם הריכולים והפרובוקציות, סוף כל סוף תכנית תרבות שתדבר על האמנות עצמה'. הבעיה היא שבפרקטיקה אין באמת כל כך הרבה דברים מעניינים לספר על תהליך היצירה. כל מוזיקאי שמגיע לדבר על אלבום חדש מוצא את עצמו אומר בדיוק את אותן קלישאות כלליות על התהליך שהוא עובר בתור אדם ואמן.
ההשראה לגישה הזאת אולי הגיעה מתכניות כמו "סטודיו למשחק" (ממנו הם לקחו גם את השאלון למרואיינים), אבל "סטודיו למשחק" שונה בשלושה מובנים: מדובר בשיחה ארוכה מאוד, שמתקדמת מהקלישאות הכלליות לעבר אנקדוטות ספציפיות. הסרטים עליהם הם מדברים לרוב יהיו מוכרים מאוד, ולא סרטים חדשים שעדיין לא נצפו על ידי רוב הקהל. ובעיקר, "סטודיו למשחק" לא מתחמקת מעיסוקים ביוגרפיים ורגשיים, וידועה בכך שהיא גורמת למרואיינים להתפרק בבכי.
הז'אנר השני של ראיונות בתכנית הוא 'שיחה על העלילה של ההצגה'. לרוב יגיע שחקן מפורסם במידה, ויצלול לעומק עלילת ההצגה בה הוא משתתף. בגלל שלא ראיתי את ההצגות, לא הייתה לי שום נקודת אחיזה, שום דרך להתעניין. כמו כולם, פעמים רבות בחיי נקלעתי לשיחה קבוצתית בה אחרים דיברו על סרט שלא ראיתי או נושא שאני לא מכיר, וכמו כולם בהיתי באוויר וחיכיתי שיחליפו נושא. אבל ב"מועדון תרבות", זאת הפעם הראשונה שהטלוויזיה שלי ייבשה אותי ככה.
לעיתים עלו על נושא מעניין במערכת "מועדון תרבות", לדוגמה, להביא את דן אלמגור, שכתב את "כשאת אומרת לא", לדבר על הטקסט הבעייתי בראי הזמן האחרון. אבל גם במקרה הזה, הם פשוט נתנו לאלמגור להציג את העמדה שלו ללא משקל נגד, וניהלו איתו שיח מכבד ועדין. כשהוא אמר שוב ושוב שזה שיר תמים ורומנטי, המנחות לא ניצלו את האמירה הבעייתית כדי לקדם שיח מעמת יותר, אלא התייחסו רק לחלק המרכזי בטיעונים שלו, שהיו כמובן הוקעה נחרצת של הצדקת האונס הנרמזת. הן לא חיפשו לשים אותו בפינה ולהוציא דרמה או ציטוט, אלא לתת לו הזדמנות להסביר את עצמו בסביבה מכבדת ותומכת.
זה באמת רעיון מאוד נחמד, לכבד את המרואיינים ולכבד את היצירות, אבל זה פשוט לא טלוויזיה טובה. התכנית הזכה והאצילית פספסה את ההזדמנות להעמיד אלטרנטיבה תרבותית מעמיקה, כי היא ויתרה מראש על הקהל. השאלות ששאלו המנחות היו מסוג השאלות שמרואיינים מאוד אוהבים, אבל כאלו שלא מוציאות תשובות מעניינות.
"מועדון תרבות" עשתה בחירה מודעת - היא קיימת בשביל היצירות שהיא מציגה והאמנים שהיא מארחת, ולא בשביל הצופים, שבכל מקרה יעדיפו לראות ריאליטי, אז למה בכלל לנסות. אז "מועדון תרבות" באמת לא ניסו, הקהל באמת העדיף ריאליטי, והתכנית יורדת מהאוויר. אנשי התרבות הזכים והטהורים אולי יגידו שזאת אשמת הקהל הבהמי, הקשב הקצר והתדרדרות השיח הציבורי. אני חושב שיוצרי התכנית לא הבינו את המהות הבסיסית של הטלוויזיה: כל מה שקורה באולפן קיים בשביל האנשים הגסים האלה שיושבים בבית, ולא להיפך.
mako תרבות בפייסבוק