בשבוע שעבר חזרה "תרגיע" של לארי דיוויד לעונה חדשה, וזה הזמן להיזכר ולשאול את עצמנו - מה היה קורה ל"סיינפלד" בלי לארי דיוויד? התשובה פשוטה: הסדרה כמו שאנחנו מכירים אותה לא הייתה יכולה להתקיים. השילוב בין ג'רי סיינפלד ללארי דיוויד הוא בדיוק מה שעשה את הסדרה ההיא למופת קומי. זכינו לקבל הצצה למערכת היחסים של השניים באמצעות היחסים בין ג'ורג' - בן דמותו של דיוויד - לבין ג'רי של הסדרה. אז אנחנו יודעים איך הקסם קרה: השניים האלה פשוט ישבו וניהלו שיחות מטופשות, כפי שסיינפלד פעם אמר לדיוויד: "אף אחד לא יכול לבזבז זמן כמו שנינו". בהיותם שני האנשים הכי מצחיקים ביקום, בערך, פטפוטי הסרק שלהם הפכו לזהב קומי טהור.
הצמד סיינפלד/דיוויד מזכיר צמד מיתולוגי אחר, לנון/מקרטני. ממש כמו לנון, דיוויד בחר לעזוב את ספינת האם בשיא המסע, המשיך לדרך עצמאית ובנה גוף יצירה אוונגרדי ומאתגר יחסית ליצירה המוקדמת שלו. וממש כמו פול מקרטני, ג'רי סיינפלד נשאר המאמי הלאומי של העולם והוא ממשיך, פחות או יותר, לעשות את אותו שטיק ישן. וכך קרה שדווקא לארי דיוויד - שלקח זמן עד שהבנו שהוא בכלל קיים - פותח עכשיו עונה תשיעית לסדרה קומית שכולה שלו.
כשצופים ב"תרגיע", קל מאד להבין מה ג'רי סיינפלד תרם לסדרה שנשאה את שמו. לארי של "תרגיע" הוא, במילים פשוטות, בלתי נסבל. הצופה הממוצע מזיע על הספה בזמן שלארי מצליח לסבך כל סיטואציה פשוטה למצב מביך בממדים אפיים. זה אולי מצחיק, זה בטוח ריאליסטי - אם מאמינים שבאמת יכול להיות בנאדם הזוי כל כך - אבל הצחוק הוא צחוק של תדהמה וזעזוע.
זה לא היה ככה ב"סיינפלד", שם תמיד היה לנו את ג'רי שיזרוק איזו בדיחה קטנה ויאזן את המצב. ההתנהגות המופרעת של ג'ורג'/לארי רוככה במידה רבה מאוד על ידי המבט המשועשע של ג'רי. יותר מזה: ג'ורג' אולי הסתבך בסיטואציות מביכות להחריד, אבל בכל פרק היו שלוש דמויות נוספות שקל הרבה יותר להזדהות איתן ולחבב אותן. וכמובן, המראה הדובי של ג'ייסון אלכסנדר, הלוזריות המובנית, חיי המשפחה הפתטיים - כל אלה גרמו לנו להתאהב בג'ורג'. קשה להאמין שמישהו, אי פעם, התאהב בדמות של לארי ב"תרגיע".
וכך אנחנו מגיעים לשאלת השאלות: לארי או ג'רי? מי תרם יותר לסדרת המופת ההיא? "תרגיע" מושכת קהל קטן ונאמן של צופים, אבל היא לעולם לא תגיע להשפעה ולתפוצה של סדרת האם. לארי דיוויד פרש מכתיבת "סיינפלד" לפני שתי העונות האחרונות והסדרה לא איבדה מהצלחתה ומאהבת הצופים. לכאורה זה אומר שההשפעה של לארי דיוויד הייתה מוגבלת, אבל כמובן שזה לא המצב. ראשית, לאחר עזיבתו הסדרה שינתה את פניה באופן ניכר: היא הפכה לסוריאליסטית יותר והדמויות התפתחו והתעצמו לתוך הנוירוזות של עצמן. הקומדיה של ג'רי סיינפלד נבנתה סביב הדמויות המוכרות על תכונותיהן הקיצוניות ויצרה מצבים שיכלו לקרות אך ורק להן. הקומדיה של לארי דיוויד התמקדה בשאלה אחת עיקרית: "מה הסיפור?". בשביל לארי דיוויד, הסיטואציה הריאליסטית תמיד במרכז, והקומדיה נובעת ישירות מתוך העלילה.
אז מה עדיף? זו אולי שאלה של טעם, אבל אין ספק שאפיון הדמויות, האווירה והפרקים הקלאסיים ביותר של הסדרה נושאים חותם לארי דיווידי ברור. ההומור של ג'רי סיינפלד, גאוני ככל שהנו, שופך עלינו יותר מדי דבש - בלי עוקץ. כולם אוהבים להגיד שסיינפלד הייתה "סדרה על כלום", אבל האמת היא שזה לא מקור הקסם היחיד שלה. הרבה מאד מהקסם נבע מכך שהיא הציגה ארבע דמויות שרוטות, מיזנטרופיות, לא נחמדות וחסרות כישורים חברתיים. ג'רי סיינפלד אולי עונה לכל ההגדרות האלה, אבל הוא עוטף אותן בהרבה מאוד כריזמה וחן. לארי דיוויד לא רוצה - הוא לא מסוגל - לעטוף שום דבר בכלום. הוא תמיד ייקח את התכונות השליליות לקצה, יעבור את הגבול ויקפוץ לתהום בלי מצנח. כל ארבעת הגיבורים של "סיינפלד" הם לארי דייווידיים בכך שהם פשוט לא מסוגלים להתגבר על עצמם ולהתנהג בצורה סבירה או אנושית.
אז אפשר לומר שלארי דיוויד תרם ל"סיינפלד" את הריאליזם. הוא תרם לסדרה את חוסר העכבות ואת הכפייתיות. הוא תרם לה גם את הכלל הידוע שלה: "אין חיבוקים ואין למידה" - שמשמעו שחווית הצפייה לעולם לא תעניק לצופים או לדמויות רגעים של תובנה או קתרזיס. בקיצור, הוא תרם לה את הדי-אנ-איי שהפך אותה למה שהיא. צוות השחקנים הקומיים המופלאים נתן לסדרה משהו אחר, שלעולם לא יהיה ללארי דיוויד: חביבות אנושית והומור נגיש.
השונאים של "תרגיע" מן הסתם יטענו שבלי הציפוי המתוק של ג'רי סיינפלד, לארי דיוויד הוא פשוט גלולה מרה מדי לעיכול. אוהדיה יטענו ש"תרגיע" היא הדבר האמיתי. דבר אחד בטוח: מי שרוצה לפענח את סודות הגאונות של "סיינפלד", חייב לראות "תרגיע", כדי להכיר כמו שצריך את לארי דיוויד.
>>TVbee בפייסבוק