התהילה המחודשת של "חברים", שזכתה לקהל חדש של מעריצים צעירים בשנים האחרונות, הוכיחה שסדרות שהן להיט בזמן אמת בהחלט יכולות לזכות להצלחה גם כשהן מנותקות מהקשר התקופה. אבל בעוד "חברים" זוכה לפרשנות דומה כמו בשנים בהן שודרה במקור, המקרה של "הסופרנוס" שונה לחלוטין. במגזין Vulture הבחינו בתופעה מעניינת: הסדרה הפכה להיות מושא לממים של דור ה-Z (ילידי 1995-2010, פלוס מינוס), והם צופים בסדרה בעיניים חדשות ושונות לחלוטין מהקהל המקורי.
"הסופרנוס", יחד עם "הסמויה", נחשבת ליריית הפתיחה של תור הזהב הטלוויזיוני, ועד היום נחשבת בעיני רבים לסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים. שנת 2020 והזמן הפנוי העודף שהיא הביאה איתה גרמה לדור חדש לגלות את הסדרה, ובעוד הם נהנים ממנה כפי שהיא, הם גם רואים אותה כמעין פארודיה על המצב האנושי ובעיקר על התפוררות החלום האמריקאי ותחושת חוסר המשמעות של השנים האחרונות בעולם כולו ובעיקר בארה"ב. כשטוני מושך בכתפיו ושואל 'זה כל מה שיש?', זה מתפרש בצורה אחרת עבור דור שחווה את אנחות הגסיסה האומללות של הקפיטליזם האמריקאי, האימפריאליזם והעליונות הלבנה תוך שמשבר האקלים מפרק את המדינה מהר יותר מכל מהפכה.
על פי Vulture, ההוכחה להצלחה של "הסופרנוס" בקרב דור ה-Z היא חשבון טוויטר בשם "סופרנוס מחוץ לקונטקסט" שהשיג בשנה האחרונה מעל 100 אלף עוקבים. אם עבור טוני סופרנו חוויית הטיפול הפסיכולוגי הייתה של דג מחוץ למים, הצעירים שצופים בסדרה היום נולדו לתוך עולם בו טיפול הוא כמעט בגדר הכרח, ולכן יש להם כלים טובים יותר להזדהות ולהבין את הייאוש הקיומי של טוני. יחד עם זאת הם רואים אותו כייצוג של הקפיטליזם האמריקאי שלא יודע איך להתרגל למציאות חדשה. לקסי, מעריצה בת 22 של הסדרה, אמרה כי "האופן בו טוני מדבר על זה שהוא מרגיש חרא ולא מרוצה מהחיים שלו זו תחושה שכיחה בקרב הרבה מהחברים שלי ובני גילי". מהצד השני ליילה, בת 22 מברוקלין, מתארת את "הסופרנוס" כך: "תיעוד של המנטליות ההיפר-גברית של אמריקה הלבנה, ושל ההשלכות שיש לה על כולם מסביבה".
התוצאה היא שהסדרה נחווית בשני מישורים על ידי הצופים הצעירים - הם נהנים מהערך הבידורי וחווים אותה כקומדיה לא פחות מאשר דרמה, וישנו גם הפן האינטלקטואלי, כאשר הם מפענחים אותה דרך הפילטרים של 2020 והמודעות הפוליטית-חברתית המוגברת שלהם. אליסה הרננדז פרז, ד"ר לתקשורת מאייווה שכתבה מאמר בשם "הסופרנוס, מד מן והקפיטליזם האמריקאי", אמרה כי במקום שהצופים יקשיבו לבעיותיו של טוני ויזדהו איתן, הם מגחכים על כך שעוד גבר לבן מבוגר נופל קורבן למערכת שהוא בעצמו תומך בה, ללא היכולת לדמיין אלטרנטיבה. היא מוסיפה שבעוד צופים מבוגרים יותר מאוכזבים מ"החלום האמריקאי" בדיוק כמו טוני, הצופים הצעירים צוחקים על הרעיון הזה באופן כללי. "הם לועגים לכך שהתסכול הזה בכלל קיים ושואלים 'איך בכלל יכולתם להאמין בזה?'". בנוסף, היא התפעלה מהיכולת של הדור הצעיר לנתח תוצרי תרבות באופן עמוק יותר מאי פעם: "אני עבדתי על המחקר הזה במשך שנים, והילדים האלה אומרים את אותו הדבר בציוץ. הם פשוט משתמשים במונחים אחרים".
אלן ספינוול, מבקר הטלוויזיה של מגזין רולינג סטון שגם כתב ספר על "הסופרנוס" בשיתוף עם יוצר הסדרה דיוויד צ'ייס, הסביר ש"המאפיה היא מעין גרסה טהורה וחסרת מעצורים של הקפיטליזם. כשהם אומרים שהם 'יקחו ממך את כל מה שיש לך וזה לא יזיז להם', זה פשוט ואפילו נפוץ לפרש את המאפיה בתור ארה"ב. זה עוד יותר נכון, באופן כואב, בזמן מגפה שהרגה יותר מ-300 אלף אמריקאים. עבוד דור ה-z, קל מאוד לראות את משפחת סופרנו כקריקטורה של מדינה שמסרבת לשים את הבריאות ואיכות החיים מעל כסף. זה ניסיון נואש לשמור על המכונה הזאת עובדת לא משנה מה, במקום לקחת צעד אחורה, לבחון את הדברים מחדש ולהגיד 'רגע, האם מה שאנחנו עושים זה רעיון טוב?'"