העונה ה-9 של "מחוברים" הגיעה אמש (רביעי) לסיומה. יותר מעשור, מאז שנת 2009, סדרת הדוקו-ריאליטי מאגדת בכל עונה 5-6 משתתפים שנותנים הצצה עמוקה אל תוך חייהם, כשאת כל מה שהם עוברים מלווה המצלמה. העונה הקודמת של "מחוברים" יצאה בשנת 2017. ב-4 השנים האלה הרשתות החברתיות חוללו מהפכות בהרגלים שלנו בכלל ובהרגלי התיעוד בהפרט. לכן, כשיצאה העונה האחרונה, לפני כחודשיים, רבים תהו על הרלוונטיות של הפורמט, אבל הוא לא איכזב.
אולי אחת הסיבות לכך שהפורמט ממשיך לסחוב גם אחרי עשור, היא העובדה שעמי טיר, הבמאי והעורך הראשי שעובד על הסדרה הזאת מראשיתה מגדיר את עצמו כצייד של רגעי חסד. אותם רגעים אינטנסיביים שהסטורי באינסטגרם או הסרטונים בפייסבוק לא יכולים להעביר. "יש משהו קסום בזה שאנחנו שמים ספוט על הקושי המטורף של החיים, על המורכבות שמביאה אותנו לחוסר נשימה ואובדן דרך", אומר טיר. "כשמאירים את המקומות האלה עם חמלה, הבנה והקשבה נוצר קסם. משהו שהצופה, כל אחד, יכול למצוא בו את עצמו".
"זה לא עניין של אותנטי", הוא מסביר. "ההגדרה של אותנטיות היא מאוד רחבה, אבל בסוף העניין הוא לחשוף את האני האמיתי. אבל מה זה האני האמיתי? סיפורים שאספנו לאורך החיים שלנו, סיפורים שסיפרו לנו, סיפורים שחווינו, ואלה מרכיבים את הזהות".
הסיפור המרכזי של כל אדם ואדם עבור טיר, הוא הסיפור המשפחתי, שבא לידי ביטוי באופן בולט בעונה האחרונה. "בסופו של דבר זה הספור שמגדיר אותנו, ששולח אותנו להתמודד עם הכי הרבה דברים, וגם זה שמעכב אותנו. אני חושב שבעונה הזו, כל אחד מהמחוברים הביא את הסיפור המשפחתי שלו בצורה מאוד מרשימה ומרתקת".
"זאת הייתה עונה מאוד מאוד מסעירה ומרגשת מבחינתי", מספר טיר. "עברנו לא מעט חוויות ביחד בתקופה הזאת. כל אחד מהם נפתח בפניי, ובפניי המצלמה, והתפקיד שלי הוא לספר את הסיפור הטוב ביותר מהחומרים שהם מצלמים, וזה תפקיד עם הרבה מאוד אחריות – מעשה שצריך לעשות אותו ברגישות, ולצבוע את הסיפור בצורה שתיתן את המורכבות. כי בסוף, לטלוויזיה יש את הנטייה להשטיח אירועים, וצריך לדעת איך לעשות את זה כדי לא לפספס את הרבדים השונים".
בעונה הזו השתתפו מיכל אנסקי, דור רפאלי, לוסי אהריש, עברי לידר ודורין אטיאס - איך משכנעים אנשים כמוהם להשתתף בזה?
"העניין הוא שאם האדם שהולך לצלם את עצמו לא מרגיש שהוא יכול לעשות את זה, ונדרש שכנוע – זה לא יעבוד. האנשים שבסוף לוקחים מצלמה ומצלמים את עצמם, הם אנשים שהבינו שזה מה שנכון להם כרגע, לספר את הסיפור שלהם".
איך נראה הקשר בינך לבין המחוברים?
"זה מתחיל משלב הצילום הראשון, אני מדריך אותם גם מבחינה טכנית וכו', אבל העיקר הוא סביב התוכן. זה לא פשוט, יש כאן משהו שצריך להתרגל אליו. ברגע שזה קורה, נוצר קסם. אנחנו מחפשים אצל המחוברים את יכולת התיווך. יש אנשים שעוברים דברים מופלאים ודרמטיים, אבל הם מתקשים מאוד לתווך את זה.
"המשך הדיאלוג קורה בזמן שהם מצלמים. אנחנו עורכים את החומרים שהם שולחים ברמה מאוד בסיסית. הם מגיעים, אנחנו צופים יחד בחומרים, ומדברים על מה צולם ואיך אפשר לשפר את זה. זה קצת כמו אולם מראות. זה רגע שבו מבינים דברים, אני לא צריך להגיד יותר מדי".
באחד מהפרקים, נראית שיחה של דור רפאלי עם אמא שלו, ציפי, רגע לפני שהיא נכנסת למאסר בכלא "נווה תרצה". במהלך השיחה היא אומרת לו שברגע שהודיע על הצטרפותו לתוכנית, היא הרגישה שזו תהיה הזדמנות להכיר אותו לעומק. "התאהבתי בדור ובמשפחה שלו", מספר בחיוך עמי. "במשך שנים המשפחה התנתקה מהתקשורת, כי הייתה רדיפה קשה וכמעט אלימה סביב בר רפאלי".
בעקבות ההתנתקות מהתקשורת, מעריך טיר, נוצר מנגנון של שתיקה גם בתוך משפחת רפאלי. "השתיקה כלפי חוץ גם חלחלה פנימה. מה שדור ניסה לעשות זה לשבור את מה שנראה מבחוץ ודרך זה גם לשבור את מה שקורה בתוך הבית".
ואצל שאר המשתתפים?
"אצל דורין יש את הכמיהה להיות בת של מישהי. זה שאמא שלה נפטרה לפני שנתיים מעיב עליה ולא נותן לה מנוח. עם הזמן הבנו שהדבר שהכי כואב לה באובדן זו העובדה שהיא לא סגרה את המקום הזה של הערכה. אחרי שהיא קנתה בית משלה, היא פתאום הרגישה שהיא לא צריכה את האישור הזה.
"מיכל מתמודדת עם הקשר מול אבא שלה, אלכס. יש קטע שהיא הולכת להצגה שלו בזמן הקורונה, ונוצרת שיחה שבה היא אומרת לו שהיא למדה אצל מרצה להיסטוריה כדי להצליח לתקשר איתו. הוא משיב לה שהוא לא הבחין בזה, ואז הוא מדבר גם על אבא שלו. שעד היום הוא מדמיין אותו מאשר או לא מאשר את היצירות שלו. העניין של האישור רודף אותנו, זה משהו שנטוע כל כך חזק בתוך הסיפור המשפחתי.
"הסיפור של עברי עובר דרך הפסנתר שאמא שלו, ניצולת שואה, ניגנה עליו כשהייתה ילדה ולמעשה הציל אותה, ונתן לה דרך להשמיע קול. הפסנתר הזה עבר לעברי, ועכשיו הוא זה שמביע את עצמו דרך המוזיקה".
"ולוסי כמובן...ההורים שלה עברו לדימונה בשביל לנסות להתערות בחברה היהודית, והיא לקחה על עצמה את המשימה להראות שזה אפשרי לחיות ביחד. היא מאירה על זה שבסוף מה שמפריד אותנו זה הסיפורים; הסיפור היהודי, הערבי. ומה שבסוף מה שמחבר זה הרגש, זה האהבה, זה החיבור לבן אדם".
בעצם טיפול באמצעות מצלמה.
"אני קורא לזה Story Therapy. הם נדרשים כאן לספר את הסיפור שלהם, וכשאתה צריך לעשות את זה עם התחלה, אמצע וסוף, יש לזה אפקט. בחיים אין באמת דבר כזה. כל האירועים נשזרים אחד בשני. ברגע שצריך לשים פוקוס על איזשהו קונפליקט, אתה מבין גם את המגמה. אתה מבין מה אתה רוצה, אתה מבין את ההתרה של הקונפליקט הזה".
ניסית פעם לעבור את החוויה של המחוברים?
"לא. אני מספר סיפורים של אחרים. כן יש סיפור משפחתי שאני רוצה לספר, אבל לא עכשיו. המקום שבו אני נמצא כרגע זה מקום של התבוננות. אני לא אוכל להתבונן בעצמי כמו שאני מתבונן באחרים, כמו שאני משקף להם דברים על החיים שלהם".
על מה אתה עובד בימים אלה? תהיה עוד עונה?
"אני סיימתי את העונה הזאת. אני כרגע מנוע מלדבר על ההמשך. אפרסם בקרוב".
כל הפרקים של "מחוברים" זמינים לצפייה ב-HOT וי.או.די וב-NEXT TV.