אלון אבוטבול ושיר ביליה, צמד "הפרושים", בישלו אמש ב"המטבח המנצח VIP" וסיפקו לחיים כהן, רותי ברודו והזוגות ארוחה חלומית שהסתיימה בציון גבוה מאוד, 88. בינתיים, סביב השולחן, המשתתפים המשיכו לפתוח את הלב וגם להתעמת אחד עם השני.
אבי כאכון כינה את אנה ארונוב "סיביר" וזו הגיבה בחריפות: "על מי אמרת 'סיביר'? אני יותר חמה מרוב האנשים שאתה מכיר. אל תדבר אליי ככה, זה לא נעים לי. אני מרגישה הכי ישראלית, הכי פה, הכי שייכת, אבל עדיין יש רגעים, כמו הרגע הזה, שאני אומרת: אל תלבישו עליי סטיגמות, זה לא קשור אליי. אני כבר בן אדם אחר לגמרי".
לקראת הפרק החדש הערב (אחרי החדשות, ערוץ 12), כהן התייחס לסוגייה ב"חדשות הבוקר". "אבי כאכון לא אדם רע, הוא לא התכוון, אבל צריכים להיות מאוד רגישים. חלאס עם הסטיגמות האלה. זה שהיא רוסייה, לא אומר שהיא סיביר. אנה אחת הנשים היותר חמות שיש והיא מהממת".
מה קורה אחרי עימות כזה, כשהמצלמות כבות?
"כולם שם אנשי טלוויזיה, תיאטרון ומשחק, אז זה ממשיך גם אחרי. בסוף מניחים לזה. אני תמיד אומר שהמטבח זה מבחן הזוגיות הכי הכי. יש רק מבחן אחד שאולי יותר גרוע ממנו, לנסוע עם אשתך לשלושה חודשים לניו זילנד בקרוואן. אם אתה שורד את זה, זה אומר שאתה יכול להיכנס איתה למטבח".
למה דווקא במטבח זה אינטנסיבי ככה?
"לכמה זוגות יוצא לעשות משהו ביחד, למטרה מסוימת, תחת לחץ זמן? כמעט ואין. גדלתי עם אמא שתמיד אמרה לי: 'אל תסתובב לי בין הרגליים במטבח'. יש אחד שאומר 'אני רק מלווה, אני רק עוזר', כמו אלון אבוטבול. שיר אמרה לו 'ארבע כפות', והוא לקח את השקית ושפך את כולה. היא הגיבה כמו שהגיבה, אבל זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע - לא בפרושים, אלא במנודים. יש בעונה הזו זוגות מדהימים. שיר ואלון כוכבים. אלון כוכב סרטים, שיר היא טבחית מדהימה".
הערב ייכנסו למטבח כאכון ואחותו נינה ונסובסקי, שבחרו לשלב בארוחה שיבשלו בין המטבח הטריפוליטאי למטבח הסקנדינבי. "זה מטבח שלא קשור אלינו כל כך, אוכל מאוד מפונפן - ואני אומר את זה לטובה, לא לשלילה", הסביר כהן, "ועדיין, זה לגיטימי. אני לא פוסל את זה שלוקחים השראה ממקום אחר. אתה לוקח מצרפת, מאיטליה, לא משנה מאיפה. זה שנינה טריפוליטאית, לא פוסל אותה מלקחת השראה ממקום אחר. זה בסדר. השאלה איפה זה נפגש, האם יש חיבור בין הטעמים והרצונות האלה. היום נדע".
135 ימים לתוך המלחמה, כהן מזהה התאוששות מסוימת בענף המסעדנות. "כמו כולם, אנחנו מחכים ומתפללים שהחטופים יחזרו ושנגמור עם האירוע הזה. יש לי שף שמתחילת המלחמה היה במילואים. הוא השתחרר לשבועיים והקפיצו אותו עכשיו לעוד 45 יום. עוד לפני שהממשלה התעוררה, האזרחים גילו אחריות וערבות הדדית. צריכה להיות חקיקה שתגן על המילואימניקים, אבל גם מהמעסיקים נדרשת אחריות לאומית. להסתכל לאנשים האלה, שחוזרים ממלחמה, בלבן של העיניים - ולפטר? זה לא להאמין".
כמה חזרנו לצאת, לאכול? בהתחלה לאיש לא היה מצב רוח לזה.
"במסעדת קרן, בשנות האלפיים, בימי הפיגועים האיומים באוטובוסים, היה נורא. כשהיה פיגוע כזה, באותו ערב לא היה אדם במסעדה. המסעדות התרוקנו. לאט לאט מתחילים להגיע אנשים שיושבים, אוכלים ולא רוצים לראות חדשות, רוצים קצת הפוגה מהדבר הזה. לא חוגגים, לא עולים על השולחנות ושותים וודקה, רוצים אוויר. מסעדות ובתי קפה זה סוג של נורמליות, שאתה מרגיש שאתה יכול רגע ללכת ולנשום. אנחנו בשלב שחלק מהמסעדות עובדות מעולה, חלק פחות, אבל אנשים חזרו למסעדות. זה בסדר ולגיטימי, זה לא אומר שבן אדם שבא למסעדה או שטס לחופשה אין לו דאגה או אכפתיות מהחטופים והחיילים שלנו".
מבחינת התפוסה, איך זה לעומת לפני המלחמה?
"אני אומר בזהירות שאני חושב שיותר טוב, כי הרבה אנשים נמצאים בארץ, לא נוסעים כמו שהיו רגילים לנסוע. אם מוסיפים לזה את האנשים שרוצים לצאת ולהתאוורר, אתה מקבל ביחד מסה קצת יותר טובה מהתקופה הקודמת".