שורדת השואה, השחקנית רותי בר אור ("אבירם כץ", "קופה ראשית"), פגשה את נלי תגר במסגרת פרויקט "מעלים זיכרון" שנועד להפגיש בין משפיענים צעירים לבין שורדי שואה. במפגש הזה, חשפה בר אור את מה שהתרחש במחנה העבודה שאליו נשלחה ביחד עם בני משפחתה, כשהייתה תינוקת בת תשעה חודשים.
"במחנה, אמא השתדלה לבשל לנו מהמצרכים שהגיעו אליה. היא הייתה מקוששת זרדים סביב המחנה", תיארה בר אור, "יום אחד יצאה לקושש זרדים והתרחקה קצת. בשדה, ראתה מרחוק שלושה חוליגנים, פושעים צעירים, עם הכלבים שלהם, כלבי זאב. כשהם ראו אותה, בלוית סחבות, הבינו שהיא יהודיה ממחנה העבודה".
"הם שיסו את הכלבים לכיוונה וצעקו 'יהודיה, יהודיה'. הכלבים התנפלו על אמא שלי וקרעו לה את הבשר, מהגב ועד הישבן. אני לא ידעתי את זה, אמא שלי לא סיפרה לי. שנים אחרי זה, כשאבי נפטר, אמא הייתה באה אליי פעם בשבוע ליום כיף. היא הייתה צריכה להגיע לפגישה עם חברות ורצתה להתקלח. היא קראה לי שאסבן לה את הגב וכשסיבנתי את המקום שבו נשכו אותה, הרגשתי ג'ולות כאלה מתחת לעור".
"נורא נבהלתי. חשבתי, אולי יש לה איזו מחלה קשה וכדאי שתלך לרופא? היא צחקה ובמין חצי לעג אמרה, 'לא, אל תדאגי, זה לא משהו רע שקרה לי עכשיו. זה קרה לי פעם'. היא סיפרה לי את הסיפור עם הכלבים, כשפרפרה שלושה חודשים בין חיים מוות כי לא הייתה אנטיביוטיקה, לא היה מה למרוח ולא היה עם מה לחבוש אותה. בעזרתו של אלוהים שרצה שהיא תמשיך לחיות, קרה לה נס והיא נרפאה".
נלי, איך התחושות כשאת שומעת סיפור כזה?
"זה יום מאוד עוצמתי וטעון. זה רק אחד מהסיפורים הלא פשוטים שרותי סיפרה לי. היא הייתה אז תינוקת וגם לי יש תינוקת. רותי הלכה למחנה עבודה עם אמא שלה כשהייתה בת תשעה חודשים ועוד ינקה חלב. אמא שלה, חוץ מלדאוג ולשמור על עצמה, הייתה צריכה לדאוג גם לעוד יצורה חסרת ישע ואונים".
לדברי רותי, "היו בהתחלה עוד ילדים במחנה, אבל הם נפטרו. היו שם את כל המחלות שאפשר לחשוב. לאנשים לא היו תרופות, וכך הם מתו בייסורים. אנשים סבלו חודשים ושנים ובסוף נפטרו. חשבתי לתומי שאם נפטרים בסוף, אז לפחות לא לסבול כל כך. מחנות העבודה היו אכזריים ונוראיים. הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה הם שני הוריי, שעשו את כל מה שאפשר כדי להציל אותי וכדי שאשרוד, שאשאר בחיים".
מה דעתך על הימים הלא פשוטים שעוברת המדינה?
"אני מאמינה באימרה: 'מה שלא הורג אתכם, מחזק אתכם'. זה כל כך נכון. אם היה רק טוב ונפלא, היו מתחילים לזלזל בזה. מדי פעם צריכים להרגיש איזשהו קושי כדי לדעת להעריך מתי שטוב, נעים ויפה".
רותי בחרה בתחום המשחק כדי להתמודד באמצעות המקצוע עם הקשיים שעברה בשואה ובשנים שאחריה. במקביל, הקימה משפחה לתפארת. "יש לי שלושה בנים, שמונה נכדים ונין. בגלל הסבל שסבלתי והמחסור באוכל, יש לי שריטה: אני צריכה לדאוג שתמיד יהיה אוכל ושהילדים שלי יאכלו. כל מי שבא אליי, אני מיד מציעה לו מזון. הפריזר שלי תמיד מלא. לפעמים אני נאלצת לזרוק משהו, כי אני קונה בלי הכרה".