הסרט המדובר "זעקות ואז שתיקה" שיצרה שריל סנדברג, בכירה בעולם ההיי-טק ולשעבר סמנכ"לית התפעול בחברת מטא (לשעבר פייסבוק) מציג בפעם הראשונה ובצורה נרחבת את מה שרבים חוששים לדבר עליו - פשעי המין שביצעו מחבלי חמאס. בריאיון מיוחד ששודר אמש (מוצאי שבת) ב"חדשות סוף השבוע", סנדברג מספרת על העדויות הקשות שאליהן נחשפה בזמן העבודה על הסרט ועל האנטישמיות שהיא מרגישה כיהודייה בארה"ב. צפו.
הסרט התיעודי החדש שלך, "זעקות ואז שתיקה" יוצא לאקרנים וזה סרט תיעודי על האלימות המינית שביצעו חמאס ב-7 באוקטובר. מזעזע לצפות בו, גם למי שעקב אחרי האירועים.
"כש-7 באוקטובר קרה, אני, כמו כל העולם, הייתי פשוט מזועזעת. מזועזעת מהאימה של מה שקרה, אבל אז, כשהדיווחים התחילו לצאת, התברר שלא היה מדובר רק ברצח, שהוא כמובן האימה המוחלטת, הייתה שם גם אלימות מינית. הדיווחים התפרסמו ואנשים לא האמינו להם. זה היה מזעזע עבורי".
"נלחמנו קשה מאוד כדי שאלימות מינית תהיה פסולה בכל מצב, גם בתוך סכסוך. ואז פתאום אנשים התחילו להגיד: 'אולי זה לא קרה, או אולי זו צורה של התנגדות'. ולכן אני קמתי ואמרתי: 'לא. לא משנה במה אתם מאמינים, אלימות מינית היא פסולה תמיד'".
אחרי "מי טו", נשים תמכו זו בזו בלי ספקות והיה האשטאג: "אני מאמינה לך". כשזה נגע לישראל, פתאום נשים היו צריכות לספק ראיות, והיו אנשים שאמרו שזה חלק מהתעמולה הישראלית לתמיכה במלחמה. זו לא צביעות?
"אני חושבת שזה בדיוק מה שקרה, וזה היה מזעזע. ואני חושבת שהעולם הוא מקוטב כל כך ופוליטי כל כך, שאנשים שוכחים דברים שחשובים מאוד אפילו עבורם, עבור ערכי הליבה שלהם".
"פנו אליי בהצעה להיות המראיינת בסרט הזה, וזאת הסיבה שאמרתי כן, משום שאנחנו, למרבה הצער, צריכים להראות לאנשים. חשבתי לעצמי, זאת דרך בה אוכל אולי לעזור - לעזור לנשים, לעזור לאנשים בכל העולם לראות מה באמת קרה כאן".
את מוצאת את עצמך כאן בישראל - במלחמה, בקיבוצים השרופים, ראיינת לסרט את עמית סוסנה, שדיברה בפעם הראשונה על הזוועות ועל התקיפה המינית שחוותה בשבי. מלבד הזעזוע והכאב, מה עבר לך בראש כששמעת אותה?
"היו כל כך הרבה דיווחים על האלימות המינית, אבל רוב הקורבנות הושתקו לנצח. הם נרצחו. משם מגיע השם של הסרט שלנו, 'זעקות ואז שתיקה'. הייתה שם אלימות מינית ואונס שהמוות השתיק, כך שאין הרבה אנשים חיים שיכולים לדבר על זה. הלב יוצא אל עמית על האומץ שהיא הפגינה. אני אסירת תודה שהיא ישבה על הכיסא וסיפרה את הסיפור שלה. חייבים לזכור שעדיין יש כל כך הרבה אנשים שעוד שם, ואין לנו מושג מה קורה להם. אנחנו חושדים, ויש לנו סיבה להאמין, שגם הם חווים אלימות מינית".
העובדה שהיית צריכה לשבת שם ולחזור לאותם רגעים נוראיים כדי שהעולם יאמין, זה מתסכל אותך? זה מכעיס אותך, העובדה שעל אף שהיא יושבת שם ומדברת, עדיין יש אנשים שמטילים ספק באמת?
"זו הסיבה שאנחנו צריכים את הסרט. כן. זה מתסכל אותי, אבל אנחנו שמים את העובדות בפנים. ואני חושבת שכשרואים פנים של אנשים, הראשונים בזירה, אנשים שראו את הגופות, אנשים שניסו להציל נשים שלא היה ספק שחוללו, אנשים שהצליחו להציל אנשים, חוקרי המשטרה, חטופים שחזרו והאם של מישהי שעדיין בשבי, קשה לא להאמין לסיפורים".
היית בקיבוצים והיית בשדות והיית בנובה, ואמרת שאלה היו הימים הכי מטלטלים רגשית בחייך.
"זה קשה כל כך. עברתי בשדה של הנובה ורואים את כל הפוסטרים של אנשים שאינם איתנו יותר. את התמונות שלהם, והם צעירים והם יפים. ואז הולכים לקיבוץ וההרס הפיזי שרואים כשנמצאים בתוך בית. את יודעת, הייתי בבית של אגם וחן (גולדשטיין אלמוג), והייתי שם, במקום שבו בעלה והבת שלה נרצחו. אפשר להרגיש אותן כשהן מדברות על מה שקרה בחדרים האלה. זה לא היה צריך לקרות. אנחנו צריכים שאנשים יבינו את זה כדי שזה לא יקרה שוב".
את חושבת שאחרי צפייה בסרט הזה אף אחד לא יוכל להגיד שזה לא קרה? כי את יודעת, אפילו אחרי שיצא הדוח של האו"ם והתחקיר המיוחד של הניו יורק טיימס, עדיין היו שאלות.
"אני חושבת שלא נשכנע את כולם, מובן שתמיד יהיו אנשים שלא מאמינים שדברים קרו או לא קרו, אבל אני מקווה שנוכל לתרום את חלקנו ולשכנע יותר אנשים".
אני תוהה אם זה גם משפיע על החיים שלך בארצות הברית, על החיים של יהודים אחרים.אנחנו רואים את ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחובות, בקמפוסים, ורק לאחרונה, אפילו במשרדי גוגל, האם זה משהו שאת מרגישה, העלייה באנטישמיות? האם זה משנה, אולי את האופן שבו יהודים אמריקנים תומכים בישראל או יכולים לתמוך בישראל?
"בהחלט. בהחלט. שונה מאוד להיות יהודי באמריקה אחרי 7 באוקטובר. אני חשבתי שאנטישמיות הייתה בעיקר נחלת העבר. לדעתי זו הסיבה שליהודים בכל העולם יש אחריות לעזור ולפעול למען ישראל. לעזור ולפעול למען שלום, ולעזור ולפעול לכך שאנשים יבינו איזה מין אוייב הוא חמאס - למה הם מסוגלים, למה הם מחויבים, מה הם כבר עשו ומה הם אמרו שהם יעשו שוב".
אז זה משהו שאת מרגישה על בשרך, עליית האנטישמיות? כי בדיוק יצא הדוח של הליגה נגד השמצה (ADL) עם מספרים מזעזעים שמראים עלייה של 140% בתקריות אנטישמיות בארה"ב.
"בהחלט. אני לא הרגשתי את זה לאורך חיי, רק לעיתים נדירות מאוד, עכשיו מרגישים את זה. אבל שוב, אני לא חושבת שאני חיה עם מה שחבריי בישראל חיים. כשהטילים האיראנים שוגרו לישראל, אני הייתי בבית שלי בקליפורניה וחבריי בישראל צפו בטלוויזיה, מוכנים להיכנס למקלטים. אני מבינה שקשה יותר להיות יהודי אמריקני, אבל זה לא מתקרב למה שאחיי ואחיותיי בישראל מתמודדים איתו.
אמרת שהסרט הזה הוא העבודה החשובה ביותר בחייך, ושכל מה שעשית הוביל אותך לרגע הזה.
"כן, זו העבודה החשובה ביותר בחיי. כי יש לה הכי הרבה חשיבות. בגלל מה שנמצא על הכף. דמוקרטיה, הערכים שלנו, קהילות שתומכות בנשים. אני כן חושבת שהדברים שעשיתי הובילו אותי לרגע הזה, להיות מסוגלת לתת קול לנשים שהקולות שלהן הושתקו לנצח. וזה כבוד בשבילי, להיות מסוגלת לעשות את חלקי הקטן בניסיון לעזור, כי העולם צריך לראות בבירור מה קרה כאן".
אנחנו מדברות בפסח, שהוא כמובן חג החירות, ואני רואה שאת עונדת את הדסקית, וכמובן שאסור לנו לשכוח את 133 החטופים שעדיין נותרו בעזה. את חושבת שיש משהו אחר שאפשר לעשות כדי לוודא שהם יחזרו הביתה בבטחה בקרוב?
"אין לי תשובה לזה. אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה חייב לקרות. המלחמה חייבת להיגמר, חייבים להחזיר את החטופים, וישראל חייבת להיות מסוגלת לחיות בשלום".