בחודש שעבר, עלתה לפתע עונה קצרצרה של שעשועון הטריוויה ג'פרדי לנטפליקס. למה? ככה. ובעצם, התשובה הנכונה יותר - ובג'פרדי מעריכים תשובות נכונות - היא שג'פרדי עלתה בשביל להפוך לצפיית הרקע הכי ממכרת שלא ידעתי שחסרה בחיי.

כל רכיב בשעשועון הוותיק, שחגג השנה 35 שנות שידור במתכונתו הנוכחית (הוא שודר לראשונה בשנות ה-60 כתוכנית בפריים-טיים האמריקאי, רץ במשך יותר מעשור, בוטל, וקם לתחייה ב-1984 כתוכנית יומית), כמו נועד למקד ולרכז את הצופה, ולעשות זאת באופן אלגנטי ויעיל. החל מנעימת הנושא, שנשמעת כמו שילוב מידבק בין שיר ילדים לפתיח של מהדורת חדשות,ועד לקצב התשובות הכפייתי שהמתחרים נדרשים לספק: ג'פרדי עובדת כמו שומר מסך בתוספת אלמנט חשוב חשוב אחד: היא מותחת בטירוף.

המתכונת פשוטה: שלושה מתחרים - אחד מהם ניצח בתוכנית הקודמת וממשיך לפרק החדש בתקווה ליצור רצף נצחונות, וכן להגדיל את סכומי הזכייה שלו - נדרשים לצלוח שלושה סבבים של שאלות טריוויה. בשני השלבים הראשונים, מוצג לוח אלקטרוני ובו שלושים שאלות בשש קטגוריות, בדרגות קושי שונות. ככל שהשאלה קשה יותר - היא שווה יותר כסף.

השאלות שנשאלות הן למעשה תשובות, הצהרות או תמונות שהמתמודדים נדרשים לתאר בשאלה. למשל, "העונה שלה מ-2014 הדיחה את כתב tvbee לבינג' לא צפוי" - התשובה/שאלה תהיה "מהי ג'פרדי?". המתמודדים יענו על השאלות עד ניקוי הלוח או עד סיום הסבב (השלב השני מכיל שאלות קשות יותר, וסכומי הזכייה בו כפולים מאלה שבשלב הראשון), כשבכל סבב מסתתרות שתי שאלות "דיילי דאבל" שמאפשרות למתמודד להמר על חלק מסכום הזכייה שצבר עד אותה נקודה, גם אם סכום זה גדול יותר משוויה הראשוני של השאלה. מתמודדים נועזים ילכו על "דיילי דאבל קלאסי", ויהמרו על כל הסכום שצברו עד אותה נקודה כדי להכפילו, אבל רובם נשארים מתונים יחסית. בשלב הגמר, מוצגת לכל המתמודדים שאלה זהה, וניתנות להם שלושים שניות להשיב עליה, תמורת חלק - או כל - סכום הכסף שצברו בתוכנית. כמות הפעמים שמתמודדים חזקים הודחו בשלב זה תפתיע אתכם.

שלוש מעלות עיקריות הופכות את ג'פרדי לצפייה כל כך נעימה עד שאולי ואולי לא (כלומר בהחלט כן) התחלתי לעקוב אחרי ערוצי יוטיוב יעודיים שמעלים מדי יום את הפרק ששודר בארצות הברית: הראשונה - אלכס טריבק, המנחה הוותיק שמקפיד על הגיית המונחים בצרפתית, ומשתעשע עם המתמודדים כמו שחתול משתעשע בגוזל גוסס. כן, הוא קצת סבאל'ה מיושן ונוטה לקרוא לנשים Little Lady או להחמיא להן כשהן מפגינות ידע יוצא דופן (לגברים הוא ממש לא עושה את זה), אבל הוא גם רב קסם ומחלק - הפעם באופן שוויוני - עלבונות מתונים למתמודדים כשאלה טועים בשאלות הקשות להפליא שמוצגות להם.

וזה מוביל אותנו למעלה השנייה: מתמודדי ג'פרדי. אלוהים, איזה אוסף של קריפים מופלאים, חנונים קסומים וגאונים בעלי תפקוד חברתי לקוי. המתמודדים בג'פרדי מגיעים לתוכנית בכוונה כנה טהורה, ומתייחסים לשעשועון ברצינות דתית כמעט. הם רוצים לענות, ורוצים לענות היטב. משחקי המילים שהם מגניבים מדי פעם - מביכים. האנקדוטות שהם נדרשים לספר בשלב ההיכרות הקבוע - תמוהות ואיזוטריות. אבל הם נהנים כל כך, ומהנה באותה מידה לראות אותם מפגינים את הידע שהם מפגינים. מה שמוביל אותי לסיבה השלישית להתמכרות שלי: השאלות. אם אתם מתגאים בהישגיכם ב-"20 שאלות" של מוסף הארץ, ג'פרדי תוכיח לכם שעוד יש דרך ארוכה לפניכם. אם "חידונה קארן" של מאקו תרבות גורם לכם לצהול בשמחה - תודה, אבל ג'פרדי קשה בהרבה.

השאלות בג'פרדי הן בליל של גבוה ונמוך, ידע כללי ועובדות פיקנטריות כל כך קטנוניות שקשה לא להעריך את מי שכותב אותן. יש בהן, מן הסתם, העדפה מובהקת לארצות הברית, אבל השאלות בג'פרדי חולשות על הכל, כולל הכל: ציטוטים משירי היפ-הופ וסדרות טלוויזיה, גאוגרפיה עולמית ואסטרונומיה, אופנה, חקר צבא, מתמטיקה, בישול ושאלות מתחום תשבצי ההיגיון. ז'אנר מרושע למדי של שאלות ידרוש מהמתמודדים לענות על שאלות מילוליות (מספר סרטי מטריקס כפול מספר המלכים הבריטים ששמם היה ג'יימס), או למצוא צמדי מילים משלימות, הופכיות, מתחרזות או בעלות מכנה משותף באיות ובצליל. ולכל זה ניתנות להם חמש שניות לענות, כן?

מעל כל אלה, ג'פרדי היא תוכנית נקייה. זאת אומרת, יש לה עשרים דקות לירות שישים ואחת שאלות, והיא לא עוצרת. היא לא באמת מתעניינת בביוגרפיות של המתמודדים בה או של התככים ביניהם. היא לא עוצרת להפסקות מיותרות או משהה את המצלמה בקלוז-אפ על מתמודד נבוך. אין לה זמן. היא חוגגת ידע, ואת הזריזות בה ניתן לקטלג ולשלוף את הידע הזה. חוויית הצפייה בה, בהתאם, מהממת במובן המקורי של המילה: היא מותירה אותך חסר מילים. אין לך רגע להשחיל מילה - וכבר נתקלת בשאלה חדשה.

הכל אולד-סקול כל כך בג'פרדי, לא טלוויזיוני כמעט. הרי בשנים האחרונות התרגלנו לשעשועונים שמתבססים על אינטראקציה. מונית הכסף, למשל, מושתתת בעיקר על השיחה בין עידו והנוסעים, כשהשאלות הן רק התירוץ. תוציאו ממנה את אלמנט הטריוויה ומונית הכסף עדיין תהיה סדרה קומית מהנה. המרדף גם היא במהותה תוכנית על קשרים אנושיים: שלושה מתמודדים עולים אחד אחרי השני להתמודד עם עריצותו של הצ'ייסר. יש בה טקס, יש בה עלילה, יש בה גיבורים ונבלים - ובג'פרדי אין. היא רק רוצה שתחזרו הביתה עם ציונים טובים, ובעיקרה היא עוסקת בשיפור עצמי: אין למתמודד שום רמז או עזרה חיצונית, והוא יתקדם רק עד לאן שהידע הפרטי שלו ישא אותו. זה קונספט מיושן שכמעט ולא השתנה בכל שנות שידורה, אבל בגלל ששעשועוני ידע בני זמננו מציגים לנו סיפורים כל כך דרמטיים, ג'פרדי נראית פתאום מרעננת. אפילו מדיטטיבית.

כשם שאנשים התמסרו לרוגע ולמיקוד שפודקאסטים דורשים מהם, וכמו שהם חזרו לשחק משחקי חברה וקופסה כדי לנוח קצת מהאינטראקציה הווירטואלית - כך הם יכולים לצפות בג'פרדי כדי לשהות במשך עשרים דקות בחלל מוזר אך מוכר, מותח אבל גם מרגיע ברמות. מיושן ומרוכז בעצמו - אבל גם מרענן ומספק. 

כמה: הביקורת נכתבה על סמך בינג' אובססיבי
איפה: נטפליקס
החלטת tvbee: לראות