מ-עכ-שיו. עם המילה הזו הסתיימה העונה הראשונה והפנטסטית של בארי, הקומדיה השחורה והמוזרה על רוצח שכיר שמנסה לצלוח הסבת מקצוע לשחקן - ולא מצליח להיפטר מחייו הישנים. "מ-עכ-שיו", אומר כתפילה ביל היידר, שיצר את הסדרה (לצד אלק ברג המבריק) ומגלם את בארי ברקמן בהופעה שזיכתה אותו בפרס אמי ובצדק. זה הוא השוט האחרון, רגע אחרי שבארי חצה עוד קו מוסרי שחשב שעוד יש לו כדי לטשטש את עקבות הדם שהשאיר מאחוריו. כך אמר בכל פעם שרצח עוד קורבן אומלל, בין אם זה חברו מהשירות הצבאי או אהובתו של המורה הנערץ עליו ג'ין קאוזנו (האנרי ווינקלר, שגם הוא זכה באמי מרגש במיוחד). בכל פעם הוא מאמין לעצמו שמעכשיו יפסיק להרוג. מ-עכ-שיו. אופס, בעצם מ-עכ-שיו.
זה היה הסיום הטוב ביותר שבארי של HBO יכלה לתפור. אסקלציה מובהקת של דמות אבודה, סוף פתוח אך ברור שמבהיר שעל אף כל רצונו ומאמציו, בארי לא יכול להשתנות. מנגנון ההדחקה שמתבטא במילה "מ-עכ-שיו" עובד אצל בארי יותר טוב מכל התנקשות שיוכל לבצע, וזו בדיוק הסיבה שהוא יצליח להרוג את כולם, למעט את הרוצח שבתוכו. אבל סוף שכזה, מעצם העובדה שהיה תפור כסיום מושלם לעונה, דווקא יוצר בעיה - איך ממשיכים סדרה על דמות שלא מצליחה להשתנות?
אשמה היא רגש עוצמתי במיוחד אם אתה נאלץ לראות את קורבנות מעשיך, ועל פי פתיחת העונה השניה - נראה שאשמה תשחק תפקיד מרכזי גם בהמשכה של הסדרה. הפרק הראשון ממשיך כמה ימים אחרי סוף העונה הקודמת, עם העלאת המחזה "כותרת ראשית", עליו בארי ובת זוגו סאלי עבדו בבקתה שהפכה לזירת הרצח הלא מפוענח של ג'ניס מוס - אהובתה של המורה למשחק ג'ין והבלשית היחידה שהצליחה לעלות על בארי. כעת בארי נאלץ לעמוד מול ג'ין האומלל, לראות את שברון הלב שלו ולספוג בפנים קרות את הכאב שהוא יצר. אם זה נשמע דרמטי מדי עבור סדרה קומית - זה בדיוק מה שהפך אותה לסדרה מבריקה.
הכוח הגדול ביותר של בארי הוא הניגוד המוחלט בין עולמו האלים של בארי ובין ההומור עמוס הניואנסים של הדמויות שחיות בו. בין אם זה השחקנים חסרי המודעות העצמית, המנטור בעיני עצמו פוקס שמלא בטיפשות יהירה או הדמות הטובה בטלוויזיה - המאפיונר הצ'צ'ני המתוק נוהו האנק. דמויות המשנה של הסדרה הופכות אותה לעולם מלא רבדים ועומק, אבל גם מצליחות להשאיר אותה אבסורדית ומצחיקה להפליא. כל ניגוד משחק תפקיד, ואפילו ברגעים הקטנים, בהם שיר פופ עליז בוקע מרכבו הנוסע של האנק אחרי שהוא מאיים בדרמטיות על בארי, מערבבים בין האלים לטיפשי.
יש סצינה אחת בפרק הראשון בה הניגוד הזה חריף במיוחד, ומצליח להגיד בחוכמה דבר מה על פוסט טראומה שאלף דרמות על חיילים לא יצליחו: בארי נאלץ לספר על הרגע הראשון בו הרג אדם, ובעודו גולל את סיפור הירי משירותו הצבאי - לא ירי דרמטי או משמעותי, בעיקר עוד רגע סתמי של שגרת חיילים - חבריו לכיתת המשחק ממחיזים את הזיכרון הכביכול טראומטי בדרמטיות מוגזמת. העריכה הצולבת החכמה מציבה את התמונות והקולות של המציאות מול הטימטום הטהור שהוא שחקנים מתחילים (שמגולמים בשלמות ע"י שחקנים נהדרים), והדיסוננס ההפוך שנוצר, כשהדרמה מתחבאת דווקא בסטודיו למשחק ולא בחולות אפגניסטן, מתעצמת לרגע טלוויזיוני מושלם.
מבין כל הקלישאות של עולם המשחק, אף פעם לא הבנתי את "ההצגה חייבת להימשך". למה? מה בהצגה יותר חשוב מהמציאות? מה אם השחקן הראשי נורה באמצע ההצגה, האם היא עדיין חייבת להימשך? כנראה. זה הוא גם שמו של הפרק הראשון לעונה: "ההצגה חייבת להימשך, כנראה?". במידה מסוימת, זו היא גם התחושה של יוצרי הסדרה - אחרי ההצלחה הראויה מהעונה הראשונה, קשה לוותר על עולם ודמויות כל כך מצוינים, אבל עם תחילת העונה עולה שאלה בנוגע ליכולת של יוצרי בארי להתקדם גם מבחינת הסיפור, להוציא את בארי מהמעגל בו הוא תקוע. אפשר רק לקוות שהם יצליחו לדלג מעל המכשול הזה, כי ההצגה הזו באמת חייבת להימשך. מ-עכ-שיו.
שתי העונות של בארי זמינות לצפייה בסלקום tv