כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפיה בסרט, שאורכו שעה וחצי
איפה:  נטפליקס
החלטת tvbeeלראות, ברמות 

לפני שנתיים ומשהו, החליט יזם הטכנולוגיה והשרלטן הלא-מספיק-נודע בילי מקפרלנד לערוך פסטיבל מוזיקה יוקרתי על אי פרטי באיי בהאמה. הפסטיבל היה אמור להזניק לתודעה את אפליקציית FYRE, שמקפרלנד היה מעורב במימון הפיתוח שלה, ולכן קיבל את השם פסטיבל FYRE. בתפריט הדמיוני - צעירים אמידים מבזבזים את הכסף של ההורים שלהם על הזכות להסתובב בחברת דוגמניות על וכוכבות אינסטגרם, בזמן שהם מאזינים ל-EDM, מפליגים על יאכטות ומורידים דרינקים במרפסות הווילות שלהם. בפועל, האי לא היה פרטי, ובטח שלא היה עליו מספיק וילות. או תשתית חשמל. ומים. למקרפלנד ושותפיו היה תקציב שהספיק, נגיד, לפסטיבל ערד 99', אבל הם טענו שהם עובדים על שילוב בין שבוע האופנה בפריז לדיסנילנד. אחרי שסרטון הפרסומת המפתה, בכיכובן של אינסטגרמריות מוכרות כמו היילי בולדווין ואמילי ראייטקובסקי, שתה להם את רוב התקציב הם המשיכו לשווק ולמכור ומכרו מקומות לינה פיקטיביים והופעות שלא יכלו לצאת לפועל בשום פנים ואופן. בקתות המגורים היוקרתיות הפכו לאוהלים זמניים, היאכטות הפכו לחלום רחוק, והמבקרים שהגיעו בסופו של דבר לאותו חוף בבהאמה גילו אתר בנייה. אה, כן, ואף אחד מהפועלים או אנשי הצוות לא קיבל את התשלום שמגיע לו.

סרט הדוקו החדש של נטפליקס (בבימויו של כריס סמית', שביים גם את הסרט התיעודי של ג'ים קארי וההיטמעות שלו בתפקיד אנדי קאופמן) עוקב אחרי הקמת הפסטיבל בזמן אמת, כשהוא מודע לחלוטין גם למה שאירע אחרי שהבלון הזה התפוצץ למפיקים ולמבקרים בפרצוף. הוא משלב קטעים שצילמו מקפרלנד ועובדי FYRE במהלך העבודה על הפסטיבל, את סרטוני היוטיוב והאינסטגרם שפרסמו האורחים האומללים שפקדו את הפסטיבל, כולל תשומת לב לתמונה המפורסמת של כריך הגבינה שהפך לסמל החלום ושברו של FYRE. בין לבין מופיעות עדויות רטרואקטיביות של עובדיו של מקפרלנד, שמנסים להסביר איך היו להם כל הנתונים שהבהירו באופן חד משמעי שהאירוע הולך להיות כישלון מחפיר, ועדיין המשיכו לפעול במלוא המרץ כדי לנסות ובכל זאת להוציא אותו לפועל. העדויות חוזרות שוב ושוב לאותה הנקודה: הכריזמה המשיחית כמעט של מקפרלנד, שסחף אחריו אנשים למשימת התאבדות תדמיתית וכלכלית. מפיק האירועים הוותיק אנדי קינג, שגויס במהלך העבודה על FYRE בניסיון להציל אותו (ספוילר: הוא לא הצליח), מספר במהלך הסרט איך מצא את עצמו מתקלח ומגרגר מי פה בהבנה גמורה שיהיה עליו לבצע מין אוראלי בפקיד בהאמי כדי לשחרר מהמכס את אלפי בקבוקי המים שמקפרלנד הזמין לאי - בלי להסדיר שום תשלום - כיוון שלא היו בחוף מספיק ברזים או צינורות.

וכל הבליל הלוגיסטי המטורלל והמדכא הזה גם מצחיק ובאמת מרתק. המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE הוא לא רק סרט הדוקו הבא שאתם צריכים לראות, הוא סרט הדוקו הבא שאתם *רוצים* לראות. הוא מספק הצצה מפורטת לאסון הולך ומתהווה (ומי לא אוהב לראות תאונות בסלואו מושן), והוא מתפקע מרוב אנשים רעים ואטומים שמקבלים את עונשם ומתרסקים על הפרצוף. כן, יש בו גם שפע אנשים תמימים שהולכו שולל על ידי מקפרלנד, ולרגעים הלב נשבר מרוב חוסר האונים שלהם, אבל חווית ההתבוננות בו מצליחה לאשש איזו אמת כמוסה על המין האנושי: בסופו של דבר, אנשים רעים מקבלים את מה שמגיע להם. וזה כל כך כיף. המקרה המוזר וכו' בונה לצופיו מתח שאיננו באמת מותח, ואז מרפה בבת אחת את הכל ומציע שיא של התבהמות וסבל כשהמבקרים מגיעים לאי ומגלים את הג'יפה שחיכתה להם שם. כיוון שמדובר באנשים הריקניים והרעים ביותר שראיתם מזה זמן מה, הסבל שלהם נחזה כמו סצנת קרב במערכה האחרונה של סרט אקשן. זה סבל קלאסי, נקי, יווני כמעט - הנה הגיבור הטראגי (מקפרלנד), הנה כל החטאים שחטא, והנה העונש עליהם. והעונש מחולק לא לגיבור, אלא גם לעושי דברו ומשרתיו ובעיקר לאותו ציבור שבע וזחוח שטרח והגיע לפסטיבל. סורי, זה אולי לא הדבר הכי מוסרי שאפשר להרגיש ולחשוב, אבל לראות את הפאקבויז האמידים נאלצים להתמודד עם אוהלים דולפי מים וכמות מזרונים שתספיק רק לשליש מהנוכחים זה מדהים. הפאסיון הארוך והמפורט הזה, היה פשוט כיפי לצפיה. הא לכם, דושים מסריחים שהתלוננו על טיסה של שעתיים בבואינג 737 כאילו מדובר בעונש, אתם ראויים לעליבות הזו. מגיע לכם.

אבל כל אורגזמה טלוויזיונית חייבת להסתיים, ובסופו של דבר, המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE הוא סרט מפוכח ומדכא על תעשיית חלומות, ועל המחירים שהיא גובה מהאנשים שרוצים להשתתף בה. יוצרי הסרט מנסים להפוך אותו לאיזה כתב אישום נגד שימוש מופרז ברשתות חברתיות או רדיפה אחר החלום האמריקאי, אבל מה שבאמת עובד בו הוא הסיפורים האישיים. הדמעות האמיתיות שמוחים הבהאמים שכילו את כל חסכונותיהם על הקמת הפסטיבל וכן, גם דמעות התסכול של הנסיכים והנסיכות מטעם עצמם שהתמודדו - אולי לראשונה בחייהם - עם תסכול, חוסר אונים ואזור בלי ויי-פיי.