הידעתם? יש אנשים שלא גרים בתל אביב. הזוי, אני יודעת, לראות כזה מחזה יוצא דופן ב"חתונה ממבט ראשון". ואני חשבתי שאחרי כלה במידה 44, זוג גאה והפרש גילים - הו, האימה - כבר ראיתי הכל.
משה בן דוד בן ה-32 הוא הכי פחות חומר "חתונמי" שאפשר למצוא. לא רק שהוא לא תל אביבי - הוא גר במושב רינתיה – הוא גם לא הייטקיסט, לא עורך דין ולא עובד במקצוע רפואי או פארא-רפואי. הוא אוטם גגות, ועושה את זה בשביל הכסף, כן כן. יש לו כלב בשם סופה, שזה גם שם של מטוס קרב בישראל, וגם ההוכחה הניצחת לכך שמשה מקבל אנשים כמו שהם, עם העבר שלהם, ולא מנסה לשנות אותם. או משהו כזה.
למשה יש סיפור חיים לא קל. הוריו התגרשו בגיל צעיר, היו מכורים לסמים ונאלצו ללכת לגמילה. הוא עבר לגור עם סבא וסבתא שלו, שלא הסכימו שהרווחה תמצא לו בית אחר. אימו השתקמה מאז, אבל הוא היה צריך לגדל את עצמו לבד. העבר שלו מלווה אותו לכל מקום וחי בתוכו; כשיעל מבקשת ממנו שיספר לה את סיפור חייו - כביכול כדי להתאמן, ובפועל בשביל שיהיה חומר לפרומואים - משה צריך להתאמץ שלא לפרוץ בבכי. והעבר הזה הוא משקולת כבדה מאוד על ליבו, שמשוכנע לגמרי שלבחורה שתקבל אותו לא יהיה קל להכיל את כל זה. כמו כן, למשה יש בקשה אחת בלבד מאלוהי החתונמי: הוא מבקש "לא להיות הסיפור שלו". וזו בעיה, כי להגיע לחתונמי זה אומר, בהגדרה, להיות הסיפור שלך. זה חלק מהפורמט. מצד שני, אם בן אדם מבקש שלא לתת לעבר שלו להגדיר אותו, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להשתאות מהבקשה ולנסות להיענות לה, ולכן אני אשתדל לעשות את זה גם כאן בריקאפ.
כל המורכבות הזאת לא מתאימה לכל אחת. אז למשה משדכים מטפלת – סליחה, כלה – נעם העובדת הסוציאלית. והיא גם בת 36, לא עלינו (כלומר, מבוגרת ממנו בשלוש וחצי שנים, שזה כמעט כמו הפער בין עינב ורז. אבל היא לא קיבלה כזה פרומו מפנק). נעם במקור מקיבוץ מנרה, וכיום רמת גנית שעובדת בעיריית תל אביב, סאקרית של אהבה עם נטייה לריצוי בני הזוג שלה וטיפול בהם, עד שהם עוזבים.
בשל כל המידע הנ"ל, ובשל העובדה הפשוטה שנעם ביקשה הכל פרט ל"מישהו טיפולי", המומחים עשו את מה שהם עושים הכי טוב, וזה, כמובן, לתת לה את ההפך המוחלט ממה שהיא מאחלת לעצמה. אולי זה לא יביא לה אהבה, אבל זה בהחלט יביא רייטינג. גם עבור משה, נעם רחוקה מלהיות בת זוג אידיאלית; הוא מסובך בפלונטר עם העבר שלו, ומחפש מישהי שתראה מעבר לזה. במקום זה, הוא מקבל מישהי שעוסקת למחייתה בטיפול. זה כמו לצוות לחולה כרוני בת זוג רופאה, לשדך לעני בת זוג עשירה או להביא מדביר למי שסובלת מפוביה לעכבישים.
הפסיכולוגים אמנם מודעים לכל הבעיות בהתאמה בין נעם למשה, ומציפים אותם בשיחות הפנימיות שלהם, וזה אחלה, אבל זה לא רלוונטי. במצב של חוסר וודאות, הכי קל ליפול לדפוסים שמכירים, וחתונמי זו אטמוספירה של חוסר וודאות בלתי נגמר. נכון, נעם לא רוצה לטפל בחתן שלה, אבל היא כנראה תטפל במשה. ולא, משה לא צריך טיפול מהכלה שלו, אבל הוא כנראה יחלוק עם נעם את תחושותיו המורכבות (אם הכל ילך כהלכה, ככה עובדת זוגיות בריאה), ומשם הדרך למטה כבר סלולה. זה לתת לחתול לשמור על השמנת, וזה לא הוגן כלפי שניהם.
אז מה אם זה קרינג'י
בינתיים הזוג הנשוי שלנו, עינב ורז, עדיין מתאוששים מליל אמש. הם מחליפים תפקידים: עינב כנראה ישנה טוב אחרי ערב הכלולות, שהיה לה לא פשוט. וול, קשה שלא לישון טוב כשאת לבד במיטה זוגית ומפנקת של בית מלון ורז מקבל את הספה. כך או כך, היא קמה בבוקר הרבה יותר תקשורתית. רז, לעומתה, שהתמודד נהדר עם הלחץ יום קודם, התעורר קצת יותר מופנם. עינב משתדלת למלא את הוואקום, ולוקחת את הצד היוזם בשיחה בארוחת הבוקר. גם מאוחר יותר במכונית, ואחרי עוד שתיקה מביכה, עינב שותה מיץ אומץ, לוקחת את היד של רז ומחזיקה אותה חזק. איך אמרה חברה של נעם? זוגיות זה סוג של קפיצת אמון, ועינב קופצת באנג'י.
נכון, קשה להוריד את העיניים מהנופים הציוריים של סיישל, אבל מה לעשות שאי אפשר לנתק את המבט מהמובכוּת המתוקה והבראשיתית של עינב ורז. העניינים מתחממים בין בני הזוג הטריים, שרק מחפשים עוד ועוד סיבות לגעת אחד בשנייה. הם עוד בשלבי גישוש והיכרות ראשוניים, ומדברים על להפוך להיות חברים לפני שינסו להיות זוג, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד; כשהם רוקדים על החוף, שני רובוטים מבוישים שמשילים לאט לאט את השכבות, הם נותרים חשופים מתמיד, וברור לגמרי שזה הולך בדיוק לאן שזה צריך. הם קוראים לזה "שחרור", אנחנו קוראים לזה "קרינג'", אבל לא יעזור כלום - הם חמודים נורא. יהיה מטומטם לגמרי להמר עכשיו מה יקרה איתם בסוף, ובדיוק בגלל זה אני אעשה את זה: נדמה לי שעינב ורז עומדים לסיים את העונה הזאת כבני זוג. אבל נחיה ונראה.
נבואת הזעם התגשמה
יש מצב שלמשה יש בעיה כללית עם הפגנת רגשות. כשהוא מגיע לבשר לאמא שלו על החתונה המתקרבת, והיא מגיבה ברגשנות בריאה, הוא מיד יורה עליה: "פרופורציות". בהמשך הפגישה היא מספרת על כמה שהיא אהבה את אבא שלו פעם, והוא בתגובה מחווה עם היד תנועת הנמכה, מבקש ממנה להרגיע, וחוזר על המנטרה: "הכל קול, הכל בסדר, הכל פיין", שזו התגובה המדויקת של מי שמנסה להראות שהכל קול אצלו אבל בעצם שום דבר לא בסדר.
בניגוד לכל הציפיות, שלי לפחות, בין נעם למשה יש כימיה טובה. הוא גורם לה לצחוק, או שאולי זה סתם המעמד והקמפרי. תראו, אירוע החופה עצמו לא אומר כלום, וגם לא באמת משפיע על המשך הקשר - ובכן, אם אתם לא דובי ואריק. נתנו ידיים, לא נתנו ידיים, כל זה לא יותר מדי קריטי בתוכנית שמהללת דווקא את ההזדמנות השנייה (והשלישית, והרביעית). לכן, העובדה שהחופה של משה ונעם דווקא הייתה מחממת לב לא אומרת שום דבר על ההמשך, אבל היא מפתיעה לטובה.
נעם הפנטזיונרית מתה למצוא נסיך אמיץ שיניף אותה ויישא אותה כל הדרך אל השקיעה של קיבוץ מנרה, ובהיי של אחרי החופה היא כבר מתחילה להישבות בדמיונות. משה מצנן את ההתלהבות ושואל כמה שאלות בסיסיות על חייה. ההתחלה של הסוף הגיעה ברגע שהוא שמע את צמד המילים "עובדת סוציאלית", תחום שעבר דמוניזציה בראש שלו. בעיה נוספת היא שנבואת הזעם של ד"ר מעיין בוימן-משיטה התגשמה, והגיל של נעם אכן מפריע לו.
למרות שהוא חוזר שוב ושוב בפני נעם שהוא חושב שהיא נראית מעולה, קצת קשה להאמין לו, ושיחה עם אחד מחבריו חשפה שנעם לא דומה לשאר הבנות שמשה לרוב יוצא איתן. יכול להיות שהאנטי לעובדות סוציאליות בנות 36 הוא בעצם דרך מנומסת יותר להגיד שנעם היא פשוט פחות הטעם שלו? עם כל הבלגן הזה בראש, משה לא מתבלבל, חושב מהר ועושה את הדבר היחיד שנכון לעשות באותו רגע: מציע ללכת להרים צ'ייסר. מה שבטוח הוא שזרעי הפורענות נשתלו, וימים גשומים לפנינו.
ועוד כמה נקודות:
*באיזה קטע משה לא מכין את אמא שלו לכך שהוא מגיע אליה עם צלמים? הוא נורמלי? נו נו נו
*המשפחה והחברים של נעם באובססיה על כך שהמשפחה של משה הם מרוקאים. השנה היא 2023, רק מזכירה
*חתונה עם קופיקו עם מגפיים דווקא נשמע כמו אירוע שהייתי רוצה להיות מוזמנת אליו