רוזה פארקס שינתה את ההיסטוריה לפני יותר משישים שנה כשסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. אמש חזינו שוב בכוחה של הרוח האנושית החופשית כשאשה צעירה אחרת החליטה לצאת באומץ נגד הכללים הנהוגים בתהליך אליו התחייבה, וחתכה את הזוגיות המקרטעת שלה ימים ספורים אחרי החתונה. אני חלילה לא משווה את אפרת לאבירת המאבק לזכויות האזרח, אבל בהחלטתה הנחושה היא הצליחה לעשות מהפכה קטנה. אנחנו בפתחו של עידן חדש בו אנשים תמימים לא ייאלצו לסבול שבועות ארוכים בשם איזה "צ'אנס אמיתי" או "תהליך פנימי". זה נשמע כל כך הגיוני, טבעי ונכון כשאפרת פשוט אומרת: "לא יקרה משהו זוגי, זה סתם יהיה בזבוז זמן ופגיעה מיותרת". עולם ישן עדי יסוד נחרימה. מגב כפוף נפרוק העול.
בחתונה ממבט ראשון מדברים הרבה על צ'אנס אמיתי, אבל מה זה באמת צ'אנס אמיתי? אפרת לכאורה ניסתה לתת את הצ'אנס האמיתי שלה, או לפחות הצהירה על כך שוב ושוב. שחר מצדו קידש את הצ'אנס כמו מאמין אדוק, כה אדוק עד שביקש להפוך לדג זהב ולשכוח את כל מה שקרה לפני חמש דקות. כל כך הרבה צ'אנסים והכל נפל על חודם של שני משפטים, על חודה של בובת חרסינה מסותתת ושבורה. אם כך, השאלה המתבקשת היא האם צריך לבוא בטענות לאפרת? קשה להגיד שהיא נתנה צ'אנס אמיתי אם היא סגרה את הבאסטה כל כך מהר, אחרי תקרית בעייתית אחת. אבל בואו נשאל דוגמה מעולם אחר: אחרי חודש במשרה חדשה אני מחליט להסביר לבוס שלי שאני חושב שהוא אפס, האם הוא צריך להמשיך לתת לי צ'אנס אמיתי בגלל ארבעה שבועות של עבודה בינונית עד סבירה? אין עניין, ובאמת שאין סיבה לבזבז את הזמן.
גם שחר לא רצה לתת צ'אנס אמיתי. מרגע שחזר לארץ הוא כבר ויתר על אפרת, וכל מה שרצה זה להשיב את כבודו האבוד. בעולם הריאליטי אנחנו קוראים לזה "מדבר למצלמות" ומול הכנות הישירה של אפרת זה צרם עוד יותר. המכתב של שחר לא היה סתם פלרטוט עם המצלמות, זה היה כמעט מעשה מגונה. בגיבוב מתחנף של משפטי השראה מהאינסטגרם, שחר הצליח להביך ולקומם ולפורר כל שארית רצון טוב שנותרה לו. הוא רוצה שוב להגיד תודה (על כוס סודה עם לימון) אבל חלילה לא להתנצל. הוא "רושם לה את המכתב הזה" כדי שתדע שהוא לא רואה אותך כחצי השני שלו, והוא לא אוהב להשאיר קצוות פתוחים. במילים אחרות, היה לו ממש דחוף להגיד לה שגם הוא לא רוצה אותה - למרות שהיא ממש לא שאלה.
"בחרתי לזכור רק את מה שטוב ואת מה שלא טוב מחקתי אצלי מהזיכרון" – ממש הטאו של הלוקה באמנזיה. שחר, אולי אם תנסה לזכור את הבעיות - תלמד להתנהג כמו בן אדם בפעם הבאה. ככה מתבגרים, זוכרים את הטוב וזוכרים את הרע ולומדים מהכל. על רקע ריצה עם הכלב בהילוך איטי הוא מצהיר, "אני וניו יורק יוצאים לדרך חדשה". זה נראה כמו תשדיר שירות בוטה לכל הרווקות שצופות מהבית, וחמור מכך, מעיד על חוסר בגרות מטריד. כל שורה במכתב הדביק של שחר רק חיזקה ואישרה את החלטתה של אפרת. כמו גיבורות אמיצות אחרות לאורך השנים - ההיסטוריה תוכיח את צדקתה.
נפלאות ההתאמה
אם כבר מדברים על עולמות חדשים ומהלכים פורצי דרך, הזיווג של דקלה ואלון העניק לנו הצצה ליקום מקביל ומופלא בו המומחים אשכרה מנסים לשדך אנשים שמתאימים זו לזה. גם במקרה הזה היו מי שהזהירו שזה לא בדיוק "הטייפ" שהצד השני מחפש, אבל עוד לפני שהם נפגשו היה ברור שהם יאהבו את מה שהם עתידים למצוא מתחת לחופה. נתחיל מזה שהכל פשוט כששני הצדדים נאים במיוחד. אבל חשוב מכך - כשאנשים מדברים על הטיפוס שהם נמשכים אליו הם מדברים על רקע חברתי ותרבותי, לא על צבע שיער.
הקלישאה על הפכים משלימים יכולה להיות נכונה כשמדברים על טמפרמנט, כמו בן זוג מוחצן כשהשני שקט יותר, אבל אנשים עדיין מחפשים ומסתדרים יותר טוב עם אנשים שדומים להם בסגנון, בשאיפות ובניסיון החיים. ככה נראית התאמה מוצלחת, שני אנשים שהיו מתחברים גם אם היו נפגשים במקרה בבר, שמצאו זרימה טבעית אחרי כמה דקות שיחה. גם דקלה וגם אלון חיו בחו"ל שנים רבות, שניהם היו במערכות יחסים עם זרים, שניהם מחפשים ניחוח טיפה זר, אבל עדיין שבו לארץ לנסות לנטוע שורשים. שניהם באים מאותו מקום והולכים לאותו כיוון.
אין לי מושג מה יהיה בהמשך, אי אפשר לנבא אם זה יצליח בסוף, אבל כמה נעים היה לראות חתונה שלא נראית כמו הדבקה של שני זרים בניסוי אכזרי. שניים שעפים אחד על השני באמת, בדייט הראשון הכי מוצלח שאפשר לדמיין. כולי תקווה שהם אכן גירשו את המצלמות כדי לסיים את הערב כמו שראוי לסיים דייט ראשון מוצלח. אם יש קליק, אני מאמין גדול בסקס בדייט הראשון, לא ממקום זימתי חלילה, אלא כי ככה אפשר להניח את זה מאחורינו ופשוט לנסות להכיר אחת את השנייה בכנות, בלי יותר מדי טקסים ומשחקים. אם תרצו, זאת הדרך הכי טובה לתת לזה צ'אנס אמיתי.