אם יש משהו שמסקרן אותי, זה לבלות 24 שעות בתוך הראש של טל ורון. אני מניחה שאני אמצא שם ערימות על ערימות של צילומי ניו בורן פוטנציאליים, צליל מתמיד ומחרפן של שעונים מתקתקים, אינספור קבלות על תדלוקים ובאנרים שקופצים מכל עבר של "צדיק, תפילין הנחת היום?". אי אפשר איתם, הם פשוט קורעים אותי מצחוק. אני ככה קרובה לקבל את התיאוריה שהם בכלל לא שני בני אדם, אלא זוג חייזרים שמנסים להשתלב בכדור הארץ ושמעו שככה אנשים מדברים ביניהם. זה היסטרי. כאילו, בפעם השלישית שרון שאל את טל "איך היא עם העניין של הדת" רציתי לזרוק משהו לעבר הטלוויזיה, אבל בפעם הרביעית עבר לי, ועכשיו זה פשוט קורע.
ואכן, הקלישאות של רון וטל נערמות בקצב מסחרר. טל כבר "מרגישה חלק מהמשפחה" אחרי ארוחה אחת אצל ההורים של רון; ואם תהיתם, אין מצב שיש ארוחת שישי ורון לא מגיע. כשהם באותה ארוחת ערב, טל מציעה לקום ולעזור לאם המשפחה במלאכת המלצרות (כמובן שכל הגברים נשארים לשבת, אפילו לא עושים כאילו הם מעוניינים לקום ולעזור), והמשפחה מסרבת אבל מבטיחה: "פעם הבאה יעבידו אותך, אל תדאגי". ויש עוד דוגמאות בלי סוף לעוד ועוד משפטים שנראה כאילו רובוט כתב. זה כל כך נדוש שזה פארודי.
רק רגע אחד שובר את שלמות הפנטזיה של הצמד הזה: בזמן שהשעון הביולוגי – סליחה, טל - מדמיינת ערב רומנטי לאור נרות, המציאות סוטרת לה בפרצוף ומגלה לה את מה שאדם סנדלר גילה כבר ב"קליק" אי שם ב-2006: כשמריצים את החיים בפאסט פורוורד, מפספסים גם את כל החלקים הטובים. רון מגיע להתארח ללילה בדירה שלה, ולמרות שהיא מבטיחה לו שהם מיד "ייכנסו לאווירה", הוא מתיישב על הספה מול הטלוויזיה, נכנס למוד זומבי ומתעלם לחלוטין מקיומה, כמו אחרי עשרים שנה ביחד. מצד אחד, קשה לי להאשים אותו; מונדיאל הוא סוג של כישוף בכל הנוגע לגברים סטרייטים, והרי רון וטל נחושים להתנהג בדיוק כמו הזוג הסטרייטי הכי בנאלי שיש. מצד שני, טל שמה לב שמשהו לא תקין בהתנהלות של בעלה הטרי. אם היא הייתה יואנה, טל הייתה כבר מתעלת את ההתנהלות של רון לריב ראשון בריא, אבל ידידתנו המֵרַצה פוטרת את בן זוגה החדש בטענה שזה בסדר כי הוא מי שהוא, והוא לא מנסה להיות משהו שהוא לא. טוב נו, הבחורה מאוהבת.
זאת אומרת, היא לא מאוהבת ברון כי הוא רון, אלא ברעיון של רון בתור אב ילדיה. אבל זה בסדר, כי זה הדדי, רון עושה לה בדיוק את אותו הדבר. אי אפשר להתעלם מזה שמדובר בשידוך מוצלח מאוד; הם קיבלו בדיוק את מה שקיוו לו. עברו ארבעה ימים אולי ורון כבר מתחיל לדבר בלשון רבים, ומילת ה-י' - "ילדים" - נאמרת בקצב כל כך מסחרר שמצריך להמציא משחק שתייה (צ'ייסר בכל פעם שאומרים "ילדים", שלוק מהבירה אחרי כל אזכור ל"משפחה", לסיים את המשקה כשעולה נושא הדת. אין בעד מה). לרגע נדמה היה לי שטל מצליחה לגרום לרון לעבור לרמת השרון, אבל אז התברר שמאחורי הקלעים הם החליטו שאשקלון זו פשרה מספיק טובה. שיהיה להם בהצלחה.
ואם כבר דיברתי קודם על פינויי כלים מהשולחן, מתבקש להזכיר בהקשר הזה גם את חן ויוסי. נשמה, על חן אתה יכול לנסות לחרטט, אבל עלינו זה לא יעבוד - היו שם מצלמות, בארוחה הזאת עם אבא שלך. כולנו יודעים שאתה לא מוריד כלים מהשולחן.
על פני השטח נראה שהולך להם טוב ביחד, אפילו טוב ממש. הם צוחקים המון, מתרגלים זה לזה ומתחילים להרגיש בנוח, יוצאים לדייטים ומנסים משקאות יפניים, שרים בקול גדול בנסיעות. אפילו את המיני-ריבים שהיו להם על בצים וזתים הם הופכים כבר לבדיחה פנימית. נראה שזה הולך לכיוון טוב, אבל עדיין, אני רוצה להעלות תהייה קטנה: האם יוסי מקבל את הספה בסלון של חן בגלל שהוא חולה, או בגלל שהם עדיין לא ישנים ביחד באותה המיטה? כי יש ביניהם כימיה, בזה אין ספק, אבל אנחנו לא רואים אותם כל כך מתחבקים, מתנשקים או מראים קרבה פיזית. אין לי מושג האם הם פשוט לא מחצינים את הפן הזה של הזוגיות מול המצלמות' או שיש משהו שחוסם אותם. כך או כך, אני מקווה בשבילם שהמעבר לדירה חדשה יעשה את שלו ויקרב ביניהם עוד יותר. ועוד שאלה שצריך לשאול: איפה צ'לסי הכלבה?
הפיל שבחדר
זה סיפור נושן; היא אישה של בוקר, הוא איש עייף. או במילים אחרות - היא רוצה מגע, הוא לא נמשך. תראו מה זה, מתברר שלמרות שמדובר בשני הייטקיסטים תל אביביים שמדברים בהיבריש מצוחצחת, זה בכל זאת שידוך לא מוצלח. מי היה מאמין. "אבל שניהם הייטקיסטים! ושניהם מתל אביב! והיא ביקשה לא תימני, והוא תימני!" יזעקו מההפקה, ואנחנו רק נהנהן בכבדות ונגיד "אמרנו לכם".
למור נמאס. היא רמזה, היא הכילה, היא שמרה על אופטימיות, היא חיכתה בסבלנות, אבל לא עוד. 12 ימים של ביחד עברו – כמעט שבועיים – אבל שניר המרוחק לא מראה סימנים של התקרבות אליה, אפילו לא אמר מילה טובה. ומה היא לא עשתה כדי להוציא משניר את הצעד המיוחל: היא ניסתה לגרום לו לחשוב עליה בעירום במקלחת כשסיפרה שהיא "עושה שואו לשכנים", הציעה לו לאפ דאנס כבדיחה-שבבירור-אינה-לגמרי-בדיחה, השתדלה "טו פליי איט קול" - כי אולי זו הגישה שתדליק אותו - ועשתה את זה במשך ימים ארוכים. אבל הגיעו מים עד נפש, ומור לא מצליחה לשמור את זה בבטן יותר. היא מחליטה לפתוח את תיבת הפנדורה.
באומץ בלתי רגיל, מור מסבירה לבן זוגה לתוכנית שמה שיש זה לא מספיק. היא לא מחפשת שותפים לדירה או חברים טובים, אלא מעבר לזה, ורוצה לקבל ממנו אישור, בין אם גופני או מילולי, שהוא נמשך אליה. אבל שניר, במקום לתעל את רגע הכנות הקיצונית כדי להסביר לה בישירות שהוא לא נמשך (אבל לכאורה עוד לא ויתר על התקווה שזה כן יקרה בהמשך) – נאטם. הוא ממציא איזה תירוץ שרק אפשר כדי לא להגיד למור את האמת, וגם מתעל את הרגשות הלא נעימים לכעס עליה. מבחינתו, בכך שהיא מעלה את הנושא, היא מייצרת מצב עוד יותר לא נוח; קשה לו עם הפתיחות שלה, הרבה יותר נוח לו עם הרמיזות וההזהרות. במקום להאשים את עצמו בחוסר כנות (כמו שעשה משה, למשל), הוא מאשים את מור בכך שהיא הכניסה את הפיל לחדר. מה שהוא לא מבין זה שהפיל עמד וחירבן באמצע הסלון עוד הרבה לפני השיחה הזאת. כל מה שמור עשתה זה להסב את תשומת ליבו לכך.
כמה אומץ וכמה ביצים, סליחה בצים, יש לאישה הזאת. זה לא ייאמן. חשוב לה להבהיר לשניר, לנו, ובעיקר לעצמה, שהביטחון העצמי שלה לא תלוי באף אחד אחר, היא יודעת מה היא שווה, ואני מאמינה לה. לא ברור לי איך, אבל גם בתום השיחה עם שניר – שיחה איומה ונוראית שבה היא קיבלה רק עוד ועוד ברקסים – היא מסבירה ש"זה לא הוריד לה בשום צורה". מה זה? מי ייצר את הבחורה הזאת? איפה מסתתרים כל מצבורי האופטימיות הבלתי נגמרת האלה, והאם אפשר לקבל גם קצת ממה שאת לוקחת?
טוב נו, ברור שזו לא באמת אופטימיות נצחית אלא, בעיקר, הדרך של מור להתמודד עם דחייה. אבל אני מודה שעכשיו אני מתחילה להבין את העייפות הקיומית של שניר, כל החיוביות הזאת נורא מתישה, ובשלב הזה היא גם לא מקדמת את מור לשום מקום. אבל מור לא מסכימה איתי. "מכאן" – היא מכריזה – "אפשר רק לעלות למעלה, באופן בריא יותר". אלוהים, לכי תהיי גורו מוטיבציה ותחסכי את כל זה מאיתנו, תניחי לנו. את מוציאה לכולנו שם רע.
לא הצלחתי להתאפק, אז קבלו ספיישל: לקט המשפטים הכי מדהימים של טל ורון
*"אין דבר יותר הגיוני מנידה, כשאני חושבת על זה"
*"היום הרבה גברים לא יודעים איך להתנהג לאישה"
*"בעידן של היום אנשים מאוד מפחדים מהביחד"
*"אין לי זמן לבזבז, באמת שאין לי זמן"
*"כמה דמיינתי את הרגע הזה, שנהיה ביחד באוטו"