אין מילה שמביכה אותי יותר מאשר "ידידות". כשאני שומע אותה אני חוזר מיד לגיל 14, חברויות ראשונות בין בנים לבנות והפחד מכפל המשמעות של המילה "חבר". "אנחנו לא חברים, הוא ידיד שלי מבית ספר", תמלמל המתבגרת המופנמת כשמציקים בשאלות על חברה הטוב. אני אישית מעולם לא הצלחתי להוציא מפי את המילה "ידיד", עם הניגון המשונה והביישנות הילדותית המוטמעת בה. אבל לצערי הפעם אין מנוס, אין דרך אחרת לתאר את השלב בו נמצאים שלושת הזוגות - כולם תקועים עמוק באזור הידידות.
כל הזוגות נתקלו בקשיים בהתנעת הקשר, וכולם החליטו להוריד את הרגל מהגז, להניח את הרומנטיקה בצד ולהתרכז קודם כל בבניית ידידות. זאת עצה טובה לכל מי שנכנס לתהליך הזה, לבסס את החיבה לפני שמתחילים לחפש את האהבה. אבל כפי שראינו אמש, גם אם כל הזוגות נמצאים בנקודה דומה במסע הפרטי שלהם, כל זוג נמצא במקום אחר לחלוטין, ומסיבות שונות לגמרי.
אריק ודובי עדיין מנסים לאחות את השברים מהחתונה. גם אם שניהם אומרים שוב ושוב ששמו את העניין מאחוריהם, עקבות הפגיעה עדיין ניכרים. הם שני אנשים בוגרים ורגישים שיודעים לא לשבור את הכלים ולהמשיך בתהליך, אבל זה כרגע נראה קצת כמו ביצוע טכני של השלבים והפעולות המתחייבות מהפורמט. בגרסה מוזרה של משל הארנב והצב, דובי מתרוצצת סביב במרץ, מקפצת ורצה בעוד אריק מצטנף בתוך השריון שלו, מזיז את הראש בתנועות איטיות. אך למרות הקצב השונה, שניהם הגיעו בסוף לאותו מבוי סתום.
שניהם מנסים להשאיר את ליבם פתוח ולתת לזה צ'אנס אמיתי, ושניהם מתחילים להרגיש שעם כל הרצון הטוב, זה פשוט לא עובד. ככל שהם מכירים הם רק מגלים כמה הם שונים, ככל שהם חופרים עמוק הם מוצאים יותר חוסר התאמה. זה בלט בהופעה בזאפה כמו שזה בולט בכל רגע שלהם ביחד. האנרגיות שלהם שונות, חוש ההומור הוא אחר, הם לא ניזונים אחד מהשנייה, לא עפים ביחד, אפילו לא ממש נהנים. הם יודעים להיות מנומסים ושקולים ולתת מקום לאדם שמולם, וזה בהחלט ראוי להערכה, אבל לא נראה שמי שהציבו מולם זה האדם שהם רוצים לפנות לו מקום בחייהם.
גם דניס והדר מנסים. כלומר, דניס ממש מנסה למצוא דרך להגיע להדר, והדר ממש מנסה לא להיות אנטיפתית אליו, למרות שכבר ממש קשה לה לסבול את הנוכחות שלו. הפער התרבותי והאישיותי שלהם זועק, השיחות לא זורמות והוא לא מצליח להגיד משפט אחד מבלי להיקלע לויכוח איתה. היא כל הזמן עוצרת את עצמה, מנסה לנשום עמוק ולתת הזדמנות, וכל פעם היא פוגשת את אותו דניס חמוד שעולה לה על העצבים. היא הסבירה שהגינונים שלו לא אמיתיים, וצר לי לאכזב אבל הם הכי אמיתיים שיש. זה דניס, זה בדיוק הבנאדם, הרבה נשים היו אוהבות את הסגנון, זה פשוט לא בשבילה וכנראה שזה גם לעולם לא יהיה.
גם רוני ונועם קרטעו את דרכם לאזור הידידות, אבל כשהגיעו אליו ראינו בדיוק את ההבדל בינם לבין הזוגות האחרים. הם הותאמו על סמך התאמה בעולם הפנימי, ולא על סמך פרמטרים חיצוניים או רצונות מוצהרים. למרות המשבר, ברור שיש להם שפה משותפת, שגם בלי משיכה החיבור ביניהם טבעי לחלוטין. בהתאם לתחזיות הקודרות של יעל, בעיית הגובה יצרה משבר אמיתי ביחסים. רוני התאכזבה לגלות שלא קיבלה את הגבר הגבוה שיעטוף אותה כפי שפנטזה והחליטה ללחוץ על הברקס בכל הכוח. היא בנאדם שרגיל לקום וללכת כשמשהו לא מתאים לציפיות, הפעם היא לא יכלה לברוח משם אז היא ברחה לתוך עצמה. היא לא סתם נסגרה, אלא ממש עשתה ברוגז, כאילו זה אשמתו שהיא לא נמשכת אליו.
ראינו את הדינמיקה הזאת לא מעט פעמים לאורך העונות, אבל מעולם לא ראינו מישהו שמגיב אליה בצורה טובה כמו נועם. הוא לא נלחץ, לא נעלב, לא ניסה לכפות אינטימיות אבל גם לא התרפס ואיבד עמוד שדרה. אחרי כמה שעות של שתיקה ואנטיפתיות הוא החליט שזה הספיק לו, והתעמת איתה בדרך שהיא גם ברורה ונחרצת, וגם מכילה ורגישה. לא צריך לחפש את הרומנטיקה בכוח ולקרוס תחת עול הציפיות, לא מעניין אותו מה אמור להיות בתכנית. הוא רוצה ליהנות מהדרך, גם אם היא לא תואמת את התכניות. הוא הצליח להוריד את מפלס הלחץ, אפילו לצחוק על כל המבוכה, וברגע שרוני השתחררה שוב ראינו איך הם מסתדרים טוב אחד עם השנייה, כמה הם דומים בכל כך הרבה מובנים.
לנועם אין מטר שמונים, אבל יש לו ביטחון עצמי שקט, הוא שלם עם עצמו בצורה שגורמת לו להיות שלם עם העולם. הוא אדם מאיר, והוא מקרין את האור הזה על כל סביבתו. אני עדיין מאמין שרוני תניח לפנטזיה על כתפיים רחבות שיעטפו אותה, ותאפשר לאור שלו לשטוף ולעטוף אותה כמו שגם הגבר הכי גבוה בעולם לא יוכל.