נראה שהגענו לשלב הזה בעונה שבו הפרקים מורכבים בעיקר משירים וצילומי אווירה של הזוגות. רגע לפני ההחלטה, הזוגות ניסו לסכם את הדרך שעברו, אבל נראה שדווקא המוזיקה ייצגה אותם בצורה יותר נאמנה. אז במקום להתלונן על שעתיים וחצי של צילומי זוגות בנסיעה, בואו נצא במסע בעקבות השירים ונראה מה יש להם לספר לנו.
כפי שניתן לנחש מהמגדר שלי, אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של אלאניס מוריסט. אבל בדומה לשני ודני החתן גם אני גדלתי בניינטיז, וככל שאני מזדקן הנוסטלגיה מתחילה להתעורר. כך יצא שלפני חודשיים נכנסתי לאובססיה לשיר "You Oughta Know", שמעתי אותו אולי מאה פעם בריפיט, שרתי אותו לילד לפני השינה עד שהוא התחנן "אבא די". אני לא הראשון שאומר את זה, אבל אין שיר יותר ניינטיז מזה. כמה שמחתי כששני, האישה שהיא ניינטיז, התחילה לשיר את המילים עם כל המניירות המתבקשות, נהנית כמו אלאניס לספר מה היא עשתה לבחור באולם הקולנוע.
שני ואלאניס המוקדמת נמצאות במלכוד דומה, שתיהן מנסות לייצג נשיות חזקה, אבל הנשיות הזאת עדיין נבנית מתוך המבט הגברי וביחס אליו. כשדני החתן בכה בבריכה, היא ידעה על מה הוא בוכה ומה זה אומר ביחס אליה, ועדיין היא חיבקה וניחמה אותו. דני לא רוצה להישאר איתה, הוא גם לא רוצה לאכזב אותה ומעל לכל, הוא כנראה עדיין לא התגבר על האקסית המיתולוגית. היא אמרה בעצמה, היא הייתה רק המלווה במסע שלו. הוא עמד מול העבר שלו ולא מולה. זה לא משנה מי היא הייתה, הוא לא ראה אותה. "You Oughta Know" נכתב על דייב קולייה, שבקושי זכור בתור הדוד הלוזר ב"צער גידול בנות". כמו אלאניס, היא אומרת שוב ושוב שהיא יודעת מה היא שווה, אבל עדיין לא מצליחה לראות שהגבר שהיא נלחמת עליו פשוט לא שווה את כל המהומה.
נמשיך לעינת, שהופתעה לגלות שהשיר "When You're Gone" של בריאן אדאמס בעצם עוסק בפרידה, כמו בערך חצי מהשירים שאי פעם נכתבו (אני לא רוצה לדמיין מה יקרה כשיחלחלו לה המילים של "You Oughta Know"). באמת, לא צריך להגיד יותר מזה על עינת ולירון. מה שהם קוראים לו עומק רגשי נראה מבחוץ כמו שיר קיטשי של בריאן אדאמס, הטלטלות שלהם לא מטלטלות והדרמה לא דרמטית. יותר מכל זוג אחד, אפשר לראות את התהליך שלהם כפספוס. העובדה שבילו את כל התקופה בסאבלט גרמה להם להיתקע בבועה מנותקת מהמציאות. הם לא התחילו לחיות ביחד באמת, רק שיחקו בפנטזיה רומנטית. למרות שהם הכי קרובים, נראה שהם הכי פחות מכירים אחד את השנייה.
כך יצא שאיתמר ולירון מצאו שותפות גורל מפתיעה. לירון מדמיין שהוא אנרגטי וחברותי ושעינת מסוגרת וכבדה, וכזכור הוא רואה בכל הבדל אינדיבידואלי נורה אדומה. מצחיק שהוא חושב על עצמו כמישהו שמרים את האווירה, כשקשה לראות אותו מנהל אפילו שיחה בסיסית. איתמר מצדו, מדמיין שקארין הייתה שלילית בגלל שהיא לא מתחברת לטבע, ולא מוכן להתמודד עם המטענים ששניהם נושאים. גם אני כמו קארין שונא טבע, וגם אני הייתי מתלונן אם היו מושיבים אותי על שטיח מוקף שפיריות באמצע המדבר. אבל יש להתלונן ויש להתלונן. ניכר שמשהו יושב עליה, ניכר שמשהו יושב עליו. הם לא מדברים על זה, איתמר לא רוצה אפילו לחשוב על זה. הטבע לא הפריד ביניהם, כמו החדר המאכזב, הוא רק תירוץ לבטא את ההתרחקות ששניהם מרגישים.
בעוד איתמר מתקשה להתמודד עם מה שאפשר לראות בבירור שהוא מרגיש, אני עדיין לא מצליח להבין מה הדס מרגישה. גם שי מבולבל, הוא חשב משום מה שאולי יקרה משהו בשינה המשותפת, ולאכזבתו היא נשארה רק שינה. למרות שאין דרך הגיונית לדמיין לשניים האלה עתיד, יש לי תחושה שהם מכינים לנו טוויסט ברגע האחרון. אולי זה יסתכם בזה שהדס תגיד "כן", ולא נדע אם זה אמיתי או נובע רק מרצון לא לפגוע. אבל אולי, רק אולי, היא באמת מתחילה לראות אותו באור אחר, ונגלה שוב שהאהבה (הלכתי רחוק...) יכולה לצמוח במקומות מפתיעים.
נסיים את המסע בעקבות השירים עם מנו, ששר את המילים לשיר "ויקיפדיה" של חנן בן ארי כאילו נכתבו מדם ליבו. זהו, אין לי מה להוסיף. מאז שמנו וניצן הגיעו למנוחה ולנחלה, הם הדיחו את עינת ולירון בתור הזוג שאני בקושי זוכר שהיו בתכנית מרוב שהם משעממים. זה סימן טוב, הזוגות המאושרים משעממים כולם באותה מידה. אני זוכר שמנו שר "ויקיפדיה" מכל הלב, ואפשר רק לשמוח שזה הדבר הכי מעניין שקרה להם בפרקים האחרונים. זאת הסיבה שכל כך הרבה שירי פופ נכתבו על שברון לב (וכל כך מעט על אנציקלופדיות אינטרנטיות שיתופיות) - המאושרים משעממים והמשעממים מאושרים, זאת דרכו של העולם.