"אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה", אמרה מור בחיוך שובב, ובמרומים אלוהי החתונמי ישב נינוח על כסאו ולגם עוד שלוק של שמפניה. אין דבר שהתוכנית הזו אוהבת יותר מאשר להוכיח שהתמדה חשובה לא פחות מאשר משיכה ראשונית, ומור נחושה להדגים בדיוק את זה.
זו גם השאלה שליוותה, ברקע, את כל הפרק אמש: אם אפשר היה לבדוק בדיוק מאיזה אלמנטים אהבה מורכבת, כמה אחוזים היו שייכים לכימיה וכמה לעבודה קשה? אם תשאלו את רון העייף הוא מיד ימהר להסביר לכם ש"בכל סיטואציה, תנסו קודם כל לראות את הצד השני", כי ככה הוא מתחיל כל שיחה, לפחות בראש שלי. מיד אחר כך הוא יסביר שהכל מרגיש לו מאוד טבעי עם טל, ושהוא לא מרגיש שהוא מתאמץ בכלל. מעניין למה, אולי כי הוא לא מתאמץ בכלל. נקודה למחשבה.
זה היום ה-14 של הצמד האשקלוני, שנוסע שעתיים לכל כיוון לעבודה ואז הולך לישון בתשע וחצי. איזו שגרה עצובה. מצד שני, אולי עדיף שרון ילך לישון בשעות כאלה כל עוד אין לו ילדים, כי זו תקופה שלא תשוב. את מה שאני מניחה שהוא סוף השבוע הם מקדישים לבישולים ולניקיונות בבית, רון העייף מנקה בדממה וטל מבשלת בשקט וברצינות מופתית. יש פער עצום בין המילים שטל אומרת בטסטות ובין הקלוזאפים שלה כשהיא שוכחת שהיא מצולמת; היא נראית סובלת, אבל כשהיא נשאלת על רון בהמשך היא מרימה את דף המסרים ונזכרת שהיא מאוהבת. הפה אומר "טוב לי", הפרצוף אומר "אם עוד פעם אחת אתה נרדם אני עושה ממך קוסקוס".
בביקור אצל אחיה חובב האקווריומים של טל (כמה מהפנט זה לראות אנשים מבוגרים עם תחביבים) רון העייף מקבל גושפנקה שהוא טוב עם ילדים, אבל אחיה החד של טל רואה מבעד לרעש ולצלצולים וקולט שמשהו קורה. הוא לוקח אותה לשיחה בצד ומפציר בה לקחת את הדברים לאט, ולא למהר לקפוץ על הרכבת רק כי היא נוסעת. טל מקשיבה לאחיה ומחליטה לפתוח את הקשיים עם רון העייף, בתקווה לנסות להציל את המצב ולקבל בכל זאת את ההתחלה שמגיעה לה - פרפרים והתרגשות ומאמץ והכל. רון שומע את דבריה אבל מיד מחזיר את הדיון לנושא האהוב עליו: ערי מגורים. הפעם, לעומת פעמים קודמות, רון העייף מדבר על החיים שאחרי חתונמי. בשביל טל זה מספיק; זה אומר שהוא רואה איתה עתיד, וזה מספיק חיזור לעת עתה.
כמה כעס זה יותר מדי כעס
ומאנשים עייפים לאנשים מעייפים. רונן עשה את שיעורי הבית שלו, ולמד מליאור של העונה הקודמת שהסוד לזוגיות מאושרת הוא לקום בחמש וחצי בבוקר, כשבת הזוג שלך מתעוררת לעבודה. אז הוא מיישם. בכלל, רונן הוא טיפוס תבוני ומנסה להשתפר בכל עת; לכן, הוא מבין שלעשויות טעויות עם רותם ואז לתחקר את האירוע בדיעבד זה לא קונספט שעובד איתה כל כך טוב, הוא רק מביא ריבים ותסכולים. במקום זה, הוא מנסה שיטה חדשה: לתכנן מראש. הוא מחליט להתקשר אליה כשהיא בדרך חזרה מהעבודה, ומנסה לתאם גרסאות, להבין מה מותר לו ואסור לו להגיד. ספוילר: זה לא עבד, אבל שאפו על הניסיון.
אל הדירה הניטרלית נכנסות בזו אחר זו חברות הפאנל, מומחיות לזוגיות ולרותם פיינברג. ארבע נשים צעירות, לבושות מדים: מכנסי ג'ינס בהירים ארוכים וטופ בצבע קרם, שיער פזור ומונח ברישול מוקפד על כתפיהן, מגפונים. הן ישובות על הספה רגל על רגל, חדורות מטרה, מוכנות לשאול את השאלות הקשות ולתת קצת מחוכמתן הנצחית כדי לשפר את הזוגיות של חברתן הטובה. הן עשו עבודת הכנה מקדימה, וכולן מעודכנות להפליא על כל צעד ושעל במערכת היחסים. אפשר להתחיל.
בעוד שרונן המסכן מעוניין רק להעביר את הערב בסבבה - ויותר מכל, מפחד מלחזור לריבי עבר - החברות של רותם נחושות להציף קשיים ולהעמיק בהם. כך עולה שוב סאגת קסטרו הום: הן משוכנעות שתקשורת טובה היא המפתח לפתרון כל הבעיות של רותם ורונן, אבל אישית אני ממש לא משוכנעת בכך. הרי רותם בטוחה, גם כשבועיים לאחר האירוע, שרונן לא היה צריך לקנות מתנה לאמא שלו - בעוד שרונן, אנוכי וכל יתר עם ישראל סבורים אחרת. זה פער שגם תקשורת נפלאה לא יכולה לפתור. לרותם כל כך חשוב לצאת צודקת, עד שהיא נגררת מבלי לשים לב לריב גם עם חברותיה. היא מיד שולפת את טקטיקת "זה לא סבבה שהעלית את זה" האהובה עליה כל כך, הפעם מול חברתה נופר, ובכך חוסמת כל אפשרות להמשיך את השיח. הן ממשיכות להתווכח לכמה שניות ארוכות מדי, עד שרותם יוצאת מהטרנס ומבינה פתאום איפה היא נמצאת ומה היא עושה וקולטת לאיזה בור היא הכניסה את עצמה.
החברות (נקרא להן ככה בהיעדר שם טוב יותר, אני לא בטוחה שהן עדיין מחזיקות בסטטוס הזה) עוד לא מוותרות, ומנסות לשקף לרותם גם את הצד של רונן, ולהסביר לה שהוא משתדל. רותם זועמת על המסגור של מערכת היחסים שלהם, כועסת שלא רואים את הצד שלה ומסבירה כי בעוד שרונן מציג את הצד שלו בלבד, היא עצמה דווקא מציגה את התמונה העגולה והשלמה. נו באמת. אז מצד אחד, כשאומרים לה שמבינים את רונן, היא כועסת שלא מציגים את הצד שלה. אבל כשאומרים לה שמבינים גם אותה, היא מתעצבנת, זועקת "אתן לא מבינות אותי", קמה והולכת. מזכיר קצת מישהו שקם והלך מישיבה עם חברים אי שם בפרקי תחילת העונה, לא?
החברות שלה אולי לא התכוונו לכך, אבל הן עשו דבר גדול: הן לקחו מרונן את תפקיד הפוגע. כשרונן הבין את זה, הוא ניסה להשתחל דרך החריץ שנפער עבורו, והגיע לחדרה של רותם בניסיון להשלים. תראו, אומרים ש"בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו בכיסו ובכעסו", ולרוב אני לא מסכימה עם הפתגם הזה; בעיני, לשפוט אדם בעת כעס זה אולי כיף, אבל לא מאוד הוגן. אנשים אומרים דברים איומים כשהם כועסים, וצריך, לדעתי, לשפוט אותם תוך שקלול מדוד של רגעי הזעם ורגעי הנחת. אבל הפעם רותם הגזימה אפילו יותר מההגזמות הרגילות שלה, והדעה שלי על הפתגם המדובר קצת משתנה. גם כשרונן מתגנב לחדרה ומנסה לפייס אותה היא לא מתרצה. היא עדיין זועמת, ומגיבה רע, מאוד.
יותר מכל, הפרק הזה הדגיש איזה עצבים מברזל יש לרונן. הוא לא נבהל מהאמירות הקשות של רותם, ורק מסביר למצלמות שהוא לא מתכוון להפסיק להילחם. בטיפול רותם כבר מציגה תמונה אחרת, ומסבירה שהיא מודעת לכך שהיא נהיית קשה כשהיא כועסת או פגועה. דבר אחד בטוח: רותם אמנם הגיעה ל"חתונה ממבט ראשון", אבל היא פגשה בחופה בעיקר את עצמה; עד שהיא לא תפתור את הקשיים שלה, יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לזוגיות טובה, מכילה ואוהבת. ויש לה מזל גדול ששידכו לה את רונן, שלא מפחד מעבודה קשה.
הזמן טס כשנהנים
אי שם בתל אביב עברו כבר מעל לשלושה שבועות של מערכת יחסים בין עינב ורז. איך הזמן טס כשנהנים. עינב נסעה לפסטיבל כלשהו ורז החליט לא להתלוות אליה וחסך מאיתנו את הריב על שם לימור וליעד. היא דווקא רוצה אותו שם איתה, והמרחק מבהיר לה כמה היא מתגעגעת אליו. מתוקים. כשהיא חוזרת, הזוג שלא מצטיין במציאת זמן איכות משותף מחליט לצאת לדייט ראשון הולם; הם מתלבשים ומתייפייפים, מצייתים לכללי הטקס.
בניגוד לכמה מהזוגות האחרים של העונה (תחליטו אתם על מי מדובר), הכימיה בין רז ועינב ניכרת מאוד. מצחיק להם ביחד, נעים להם זה עם זה, הם פשוט מתאימים. איך יודעים? גם בסיום הערב, הבדיחה של "איזה קטע שאנחנו הולכים לאותו הכיוון בדרך חזרה" מיצתה את עצמה בערך שני בלוקים אחרי שהיא התחילה, אבל עינב ורז משדרים על אותו הגל וממשיכים אותה עד ההגעה למפתן דירתם. אין ספק שזה שידוך משמיים.
איזו הקלה
אבל אירוע השיא האופטימי של הערב היה, ללא ספק, מור ושניר. מור, מופת של אופטימיזם חסר תקנה, קיבלה מחסומים וברקסים בלי סוף - אבל ההמתנה השתלמה. וזה קרה, כמובן, ברגע שבו משהו אצלה התחיל להישבר. נמאס לה לשמוע על כביסה (בכנות, הלוואי שלמישהו יהיה אכפת ממני כמו שלשניר אכפת מכביסה), נקעה נפשה מהריחוק, היא מיצתה את המצב הנתון; כמה מתאים זה שבדיוק ברגע הזה, משהו מתחיל להשתנות בדינמיקה ביניהם. שניר חש את הוואקום שנוצר, אולי במודע ואולי לא, ומתחיל להתקרב אליה.
הניצן הראשון היה חיבוק ספונטני מהגב בזמן ניסוי הכוסות הגדול. זה המשיך בעוד ועוד אירועים חברתיים שהבהירו לשניר כמה מור היא אחלה בחורה שמשתלבת נפלא בסיטואציות חברתיות. היא הפסיקה לנסות להתחבב עליו ועברה להיות פשוט היא, אבנים שחקו מים ואפילו שניר הזהיר החל לראות בה את כל מה שכולנו ראינו מזמן. ואז, גם מול החברים הוא התחיל להתקרב ולשלוח ידיים; נגע בה בגב, ליטף את רצועת החזייה שלה, דיבר עליה מילים יפות. עדיין במשורה, הוא לא יוצא מגדרו, אבל השינוי בו מאוד ניכר.
השיא קרה, כמיטב המסורת, הרחק מעיני המצלמה. האורחים עזבו את הדירה בסביבות חצות וחצי, אבל צמד ההייטקיסטים נשארו ערים עד אחרי שתיים. מה קרה בזמן הזה? שאלה נהדרת. מה שבטוח לא קרה בזמן הזה אלו ניקיונות, כי הבית נראה כמו חורבה. חולה ניקיון והכל, אבל שניר היה עסוק בדברים אחרים בשעת לילה מאוחרת זו.
גם בלי לדעת בדיוק לפרטי פרטים מה קרה בין חצות וחצי ועד שתיים בלילה, אבל עם דמיון מפותח, אפשר להניח בזהירות שמשהו קרה שם. בתקווה הוא כלל הרבה מגע, הדבר הזה שקרה – אבל גם אם לא, זה בסדר, כי בפעם הראשונה בתולדות השידוך הזה אנחנו רואים את מור נושמת לרווחה. התרחיש הריאלי להמשך הדרך יהיה המשך מגורים משותפים נוחים מינוס הקרירות המשתקת, התרחיש האופטימי יהיה תחילתה של זוגיות מופלאה. עוד מוקדם לדעת מה ילד יום, אבל אני לא יודעת מה איתכם – לי יש חיוך מטומטם מרוח על הפרצוף ואבן אחת פחות על הלב. איזו הקלה.
ועוד כמה נקודות:
*שעתיים נסיעה לעבודה כל בוקר זו קללה שאני לא מאחלת אפילו לשונאיי, אבל אין אף בעיה שאוכל חם וטעים לא יכול לפתור
*אני מודה שנפלתי בתרמית הפאה של עינב על המיטה
*איך מזהים חברה של רותם בטבע? אם היא מורה עליך להפסיק לעשן למרות שאתם לא מכירים
*שניר כבר מכין את הקרקע לקמפיין של טייד, ואני מתה על זה