הרגע הזה, שעומדים מתחת לחופה בהתרגשות, הרבי מקשקש ולא שומעים מילה מרוב לחץ, העולם כולו מסתובב, מתרחב עד השמיים וקורס לתוך האדם שמולך. אחרי כל המאמץ, ההכנות והלבטים - הרגע הזה שווה את הכל. אני לא מדבר על חתונה רגילה, עם זוגות אוהבים שמכירים זה את זו שנים, תכניות משותפות וכל השטויות האלה. אני מדבר כמובן על הפרק הראשון בעונה החדשה של חתונה ממבט ראשון, החתונה הראשונה שלנו.
עונה חדשה, מומחים חדשים וזוגות חדשים שאנחנו לא מכירים - גם אני הייתי סקפטי בהתחלה: מי זה המושבניק הזה שנשמע כמו טום אביב וחש עצמו בררן? מי זאת האדריכלית הניו יורקית הזאת שרוצה שירדפו אחריה לאמריקה (ממי התבלבלת, כמה רחוק זה חדר ליד)? איפה יעל וחיים? איפה רלי ואלעד? למען השם, איפה טל ואחווה?! המשכנו בתהליכי המיון והמצב לא השתפר בהרבה. יוגב עובד בהייטק אבל התחביב שלו זה להדליק נורות אדומות: כל הבנות רוצות אותו, אבל הוא לא מוצא בחורה לטעמו. הוא התחיל את התהליך, התחרט וחזר. בילה בתל אביב, ומה הוא יגיד - בילה הרבה. אה, ויש לו משפחה מלחיצה שרוצה לחטוף את הכלה ולכלוא אותה בקומונה המשפחתית במושב. טוב, בעצם אולי הוא לא כל כך שונה מטל שלנו.
בת אל לעומתו נראתה כמו זיווג מושלם, פרט לסוגיית הרילוקיישן כמובן. כמיטב המסורת של חתונה ממבט ראשון, היא אוהבת לנסוע באוטו ולשיר עם הרדיו שירים נוגים, היא מצליחה (כך סיפרו לנו), מוכשרת (אפשר להניח), גם יפה (אפילו יוגב אמר שהיא נראית עשר והוא, כזכור, בררן) וגם אופה (ברצינות, היא פתחה מאפיה בקאריביים, האם זה שקר מוזר שאין שום דרך לבדוק?). הוא היה מאוד סקפטי לגבי התהליך, היא רק רוצה גבר שיחזיר אותה לארץ. שניהם בררנים, שניהם יפים, שניהם נכונים, שניהם יודעים למה הם נכנסים. או שלא. אחרי כל ההכנות, התכנונים והספקות, מגיע הרגע הזה מתחת לחופה, וכל מה שהיה קודם לא משנה.
איך אני אוהב את הרגע הזה, כל המחוות הקטנות, הלב שמתפוצץ מהחזה ומגיע עד אלינו בבית, המבטים שמוחלפים או לא מוחלפים, חיוך נבוך, נרגש או מרוצה. זאת אמנם לא חתונה אמיתית, והנדרים שהם החליפו היו די מבלבלים, מטרה משותפת, לפתוח דלת, לסגור חלון, לא ממש הבנו מה הם אמורים להבטיח. אבל מה זה משנה - כל החברים והמשפחה באו, יש שמלת כלה, שוברים כוס, זה מספיק חתונתי. בלי לשים לב, בלי שהתכוונו, הם מתחילים להרגיש שזה באמת קורה, ממשחק קליל בטלוויזיה זה הופך למשהו אמיתי.
יוגב עמד מתחת לחופה, במשפחה של בת אל כבר החליפו כיפים, החברות שלה לוחשות שזה בול הטעם והוא כבר מתחיל לעשות שיערוך של המראה שלה לפי נוסחת "אחות שלה יפה + מקווה שהיא האחות היותר יפה". והנה היא יוצאת, בשמלה צנועה מדי עם שובל תחתון מוגזם מדי שגרם לה להיראות כאילו שטפו את בת הים הקטנה במלבין כביסה. הוא מחייך, כמעט מתחיל לרקד במקום, יוצא לו "ווהו" קטן יחד עם הקהל, ברור שהוא מרוצה. היא מחזירה לו חיוך כשהיא מתקרבת, ולא סתם חיוך - החיוך הנרגש שלה, עם לשון מציצה.
הכל היה נראה מושלם ברגע הראשון. הוא מרוצה, אין ספק, אבל כשעלתה לבמה משהו בה התחיל להשתנות, לקפוא. היא כמעט לא הסתכלה עליו בהתחלה, לא רצתה להחזיק יד. על כל מה ששמעה עליו היא הגיבה כמו מי שמנסה להחמיא לציורים של ילד חסר כישרון, "וואו איזה יופי", "ממש מעולה". ברגע ששברו את הכוס הם התחבקו, נשיקה על הלחי ומיד התרחקו. האורחים הציפו את החופה והם פגשו ובירכו את המשפחות, אבל בעיקר ברחו מהמבוכה. בזמן שיוגב השתפך על הכלה שבררו לו כמו שצריך, בת אל חזרה לחדר כדי לשפוך את הלב. הוא חתיך אבל היא הייתה בשוק. הוא חתיך אבל... לא ברור למה, אבל זה לא מה שציפתה.
בצילומי 'חתן כלה' על הספה המבוכה רק התגברה. בת אל הייתה מרוחקת, יוגב ניסה להתקרב ודחף יותר מדי. היא נרגעה קצת כששמעה שהוא הייטקיסט, ולי אישית עלה חשד שהוא אולי קצת "ישראלי מדי" לטעמה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הספקות שהביעה קודם בקשר לגבר ישראלי ("למה לא אמריקאי?") וגם הדרך ששינתה את דיבורה לסגנון עממי יותר כשדיברה עם משפחתו, כל אלה מחזקים את החשד העמום. אבל בואו לא נהיה ציניים, היא רק התרגשה יותר מדי, זה הכל. חוצמזה, הוא הייטקיסט, אז הכל בסדר.
בת אל עוד לא יודעת שהוא הגבר המושלם בשבילה, עם כריזמה ושכל ובית לגדל בו ילדים וירק, רבאק, יש לו אפילו סוס כמו שתמיד חלמה. מהצד השני, ברור שהיא מה שיוגב מחפש, מישהי מעל לרמה שלו שהוא יצטרך לעבוד קשה כדי לכבוש את ליבה. למרות שהוא מלך הבחורות של הדרום הוא מוכן להפשיל שרוולים ולתת עבודה, רק שלא יתלהב עליה יותר מדי והצ'ארם כבר יעשה את שלו. ואם לא הצ'ארם, אז האלכוהול יתרום את חלקו - כי אחרי כמה בקבוקים גם בת אל התחילה להשתחרר ולצרוח עליו שיזהר מחברה שלה.
בת אל השיכורה הייתה כבר פרטנרית הרבה יותר נוחה. המלים אמנם קצת נמרחו לה והטונים קצת עלו שלא לצורך, אבל היא התחילה להירגע וליהנות, ואפילו הבטיחה להשתלט על ארוחות שישי של החמולה בהצגה מאוד לא אמינה של כישורי המאמא שלה ("בכיף כפרה, מבשלת מתקתקת"). עד סוף הערב החששות התרככו, המשפחה של יוגב כבר אימצה את בת אל לחיקה והיא עברה במהירות מרשימה מ"אני בשוק", דרך "זה בסדר, הכל בסדר" ועד "זה אולי מרגיש שאני הולכת להיות איתו שנים".
האם זה יצליח? עוד חזון למועד. בינתיים נוסעים לפראג הציורית, ובעתיד עוד מחכות לנו מספיק עליות ומורדות. אבל בינתיים כבר הספקנו לקבל רגע יפה אחד ביניהם. לא בחופה, אלא בשיחת הטלפון בין יוגב לאביה של בת אל, שבחר לא להשתתף בתכנית. היא העבירה לו את הטלפון עם זיק של תקווה בעיניים, והוא דיבר עם האב בהתרגשות, פוסע במתח, לא ממש יודע מה לומר אבל מוצא מילים. באותו רגע, בהתרגשות הכנה שלה ושלו, היה אצור כל הכוח של החתונה-לא חתונה הזאת ממבט ראשון.
יכול להיות שהכל סתם הצגה לטלוויזיה, שהתהליך לא יעבוד, שלא יצא מזה כלום בסוף. אבל מה אם זה כן יקרה בסוף? מה אם החתונה הזאת תוביל בסוף לחתונה חוקית, עם רב והכל? מה אם זאת הפעם הראשונה שאני מדבר עם אבא של אשתי? מה אם אלה הזיכרונות הראשונים שלנו ביחד? יש ריח של משהו חדש באוויר, משהו שיכול להסתיים ללא כלום, אבל גם יכול להימשך לנצח. מהבחינה הזאת, רגע המפגש הזה מתחת לחופה הוא לא סתם אמיתי, הוא הכי אמיתי בעולם.