"אחרי שעמיר יונק מנועה את העלבון, משהו מזה נשאר בו. ונצבר במעמקי הבטן. כך, בלי משים, פועל לו חוק שימור העצב". הציטוט היפה הזה מתוך "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו הדהד בזיכרון בזמן שדנית ואמיר עשו את צעדיהם הראשונים בעידן הכנות החדש. היה אפשר ממש לראות את האנרגיה הלחוצה והפסימית יוצאת ממנו ונכנסת אליה. גם אם שיתף אותה רק בחלק מתחושותיו, זה הספיק כדי לשחרר אותו מהשלשלאות שהכבידו עליו כל כך. נראה שהוא כמעט מהלך על ענן, מאושר וחופשי לפעול לפי צו ליבו.

יעל הבינה כנראה שמיצינו את קו העלילה של "אמיר הרדוף" וגם לה כבר נמאס מתפקיד שומרת הסוד. היא לקחה את ידו של אמיר בידה והובילה אותו בבטחה להתמודד עם הוידוי שאיים עליו כל כך. הוא נמנע מלדבר על חוסר המשיכה אבל למען האמת זה לא היה נחוץ. לא צריך לשמוע הכל כדי להבין, וממילא אמיר הבהיר את דבריו בצעדים שנקט בהמשך. ברגע שהגומי נחתך הוא עף אחורה במהירות הבזק והוציא לפועל את מדיניות הריחוק החברתי החדשה שלו. הוא מלמל משהו על שינה על הספה, הלך להתייחד עם הטלפון שלו ונראה פתאום כמו האדם הכי שליו ורגוע בעולם.

דנית עברה את התהליך ההפוך, אחרי המכה הראשונה בחדרה של יעל, המציאות החדשה הופיעה מול עיניה בבת אחת כשהיא רק מנסה להדביק את הקצב. ההבנה שקעה שלב אחרי שלב. אוקיי, הוא לא נמצא שם במאה אחוז. אוקיי, עכשיו מתרחקים. אוקיי, עכשיו הוא רוצה לישון על הספה. אוקיי כל הפחדים שלי מתחילים להתממש. האמת אולי נחוצה אבל עדיין כואבת. האור שעלה על פניו של אמיר הוא החושך שירד על דנית, כל מה שישב עליו עבר לשבת עליה. גם אם למועקה שלהם יש שם שונה, הפחד לפגוע והפחד להיפגע, זאת אותה מועקה שעברה ממנו אליה. וכך, למיטב הבנתי, פועל לו חוק שימור העצב.

דירה דנית ואמיר (צילום: דנית ליבנת)
צילום: דנית ליבנת

דניס והדר הורידו את התמונה המכוערת שהייתה תלויה לו בסלון ותלו במקומה ציור מופשט עם צבעים נעימים. אה כן, היא גם החביאה לו את הטבעת, כלומר שמה אותה במגירה, כלומר לא קרה כלום בעצם. טקטיקת המתיחות ההדדיות, המוכרת לנו מרוני ונועם, אמנם לא מספקת טלוויזיה סוחפת, אבל מעידה על קשר שנמצא במצב טוב. הם מתחילים להתקרב באמת ולהכיר באמת, וברגעים האלה יש פחות רצון לשתף את המצלמות בעומק הקשר שלהם. לא נורא, אנחנו מוכנים לספוג קצת שעמום אם זה מקרב אפילו טיפונת את הסיכוי לאהבה. ואם על הדרך נתקן חלק מבחירות העיצוב הבעייתיות של דניס, מה טוב.

ובמעבר ישיר ממה טוב למה רע, דובי ואריק שוב ניסו לייצר שיחה אמיתית, ושוב גילו שהם מדברים בשפה שונה לחלוטין. זה התחיל על משחק ספרי הבישול, מעין גרסת בית לאודישנים במאסטר שף, כשהמשתתפים צריכים לדבר על עצמם דרך מאכל אקראי. אריק לא הבין מה דובי רוצה ממנו ולא הצליח לצאת מעולמות המזון אל מחוזות הנפש. "אני אוהב ירקות, יש פה טימין, גבינה, דברים שאני מאוד אוהב". אם תלחצו עליו הוא מקסימום יודה שהתמונה נראית מצוין. אני אהמר שהוא לא היה מעולם בטיפול פסיכולוגי, וזה בסדר גמור, יש אנשים שלא זקוקים לחפירות אינסופיות כדי להכיר את עצמם.

אם העיניים של אריק היו יכולות לדבר, כך הן היו מתארות את המשחק של דובי - חפירות אינסופיות. זה לא רק שהוא לא מכיר ומבין את השפה שלה, נראה שדרך החשיבה שלה פשוט לא מעניינת אותו. לא ברור אם דובי רוצה לחזק את ההיכרות עם התפלספויות העומק שלה, או שבאופן עקיף היא רוצה להדגיש את הפערים ביניהם. היא נכנסה לנאום שלם ומבלבל על עצמה בלי לראות אם מי שמולה מקשיב או מבין אותה, היא לא פעלה לקראת דיאלוג אלא לקראת ביטוי עצמי שמתעלם מהאפשרות לדיאלוג.

כמעט נראה שהיא מתאמצת לדבר בשפה שונה ממנו, כשהוא מדבר על אינטימיות היא עוברת לישירות פרקטית ומצמצמת את האינטימיות לסקס. מיד אחר כך היא כמובן דיברה על סקס בצורה שמבהירה שהיא מתכוונת לאינטימיות במובן רחב יותר. גם שבירת הכלים בסוף המשחק נראתה כמעט מתוכננת מראש. הבעיה לא הייתה שהוא לא מוכן לחשוב על דברים רעים, אלא שהם לא מצליחים לנהל שיחה כמו שצריך. דובי היא לא אשה של הצגות, אין לה כוח או עניין לשחק אותה נחמדה בשביל קשר שלא הולך לשום מקום והיא לא תצא מגדרה כדי לצאת טוב מול המצלמות. זה אולי לא נראה כל כך טוב אבל אי אפשר להכחיש שהיא כנה ואותנטית, וזה באמת כל מה שאנחנו יכולים לבקש.

הגר וניר נכנסו לעוד ויכוח קשוח, הפעם בנושא ספונג'ה. הייתי יכול להגיד הרבה דברים על ההתנהגות של הגר, אבל כפי שציינתי בפרק הקודם, אני לא מוכן לקחת חלק בעליהום המוגזם על אשה שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד (אם אתם לא יודעים לשחק יפה, אנחנו לא נשחק). למרבה המזל, נראה שהקשר שלהם מתקרב לאזורים נעימים יותר. ניר התחיל להתעמת ולעמוד על שלו, וכמה שזה לא היה נעים לצפייה, נראה שזה עשה טוב לשני הצדדים. הביקורים אצל המשפחות חיזקו את המגמה החיובית, ניר היה טבעי ומקסים עם משפחתה של הגר, והיא (בדומה לשירי בעונה שעברה) עפה על אמא שלו ואווררה את כישורי החנופה שלה. זה צעד קטן, אני יודע, אבל לפחות אנחנו מתחילים להתקדם בדרך הנכונה.