סיפור החיים של רפאל יונתן עמר, שיכול היה להחזיק בכיף סדרה בת ארבע עונות, נדחס בקושי לחמש הדקות הראשונות בפרק של חתונמי ששודר אתמול. בקצרה: ילדות עשוקה בבית חרדי, הורים גרושים, תנועת נוער ימנית קיצונית, הסתבכויות עם החוק, דחייה מצה"ל, תחנונים לצה"ל, שירות קרבי בצה"ל, התאהבות בספורט, התמחות בקפה, מעבר לתל אביב. התקשיתם לעקוב? ובכן, סיים היר. והעניין הוא כזה: למרות שכל קורות חייו נפרשו מולי, לא הרגשתי שאני מצליחה לקלוט את האסנס של רפאל.
אני חווה זרות דומה לזו גם מול הכלה ששודכה לו, עידית אליהו. אבל על החוויה שלי נדבר בהמשך. עידית, שעובדת במשרד ראש הממשלה ותל אביבית כבר שבע שנים, גדלה גם היא בירושלים; שלא כמו המשפחה של רפאל, המשפחה שלה חמה ותומכת, אבל גם שם יש קושי: אחותה הגדולה של עידית מתמודדת עם פיגור שכלי, מה שהפך את עידית לילדה שנמנעת מלמקם את עצמה במרכז הבמה. התכונה הזו שלה גלשה גם לחייה הבוגרים והיא נוטה לשמור את הרגשות שלה בבטן.
עידית עצמה מתקשה לחשוף את שעל לבה, אבל תסמכו על אמא שלה - הכוכבת האמיתית של הפרק הזה - שתתן עבודה. הפרומו הבטיח לנו את "הכלה הכי מרגשת", אבל אני מציעה אלטרנטיבה הולמת יותר: "האמא הכי מרגשת". קודם כל, הגברת יפה היא צופה אדוקה של חתונמי. היא גם מהבודדים שצופים בתוכנית בלי שמץ של בדחנות: היא מאלה שמגיבים בפייסבוק של חתונמי "זוג יפה שיהיה לכם המון בהצלחה נשיקות" בתוספת אימוג'יז של לב ורוד עטוף בסרט מתנה. בדקות המסך הספורות שלה היא הספיקה לבכות משהו כמו עשרים וחמש פעמים, וביום החתונה, כשהיא מגלה ששם החתן הוא כשמו של הנכד הקטן שלה, היא כבר מאבדת את זה לחלוטין. "ותנחשו איך קוראים לו?? רפאל!!!", היא מבשרת בהתרגשות לכל אחד ואחד מקרוביה (וכנראה גם לאורחים מהצד של החתן). הצעד הבא: שלטי חוצות, וככל הנראה גם הודעה מסודרת לעיתונות.
ובאשר לזוג שלשמו התכנסנו? ובכן, ידענו חתונות מסעירות הרבה יותר מזו. במעמד החופה רפאל ועידית לא נראים מוטרדים, אבל גם לא מרוצים באופן יוצא דופן; לא יותר מפועל יוצא של האישיויות המסוגרות שלהם. כשהם מקריאים את המכתבים האובר-רשמיים שלהם הם נשמעים כמו ילדים שמקריאים בטקס או כמו אדם לחוץ בפתחו של ראיון עבודה. רפאל אמנם קורא לעידית "מהממת" ואוחז לה את היד, אבל שם בערך מסתכמים ביטויי החיבה (מה גם שעידית נאלצת להחזיק את שובל השמלה שלה בכל רגע נתון, ככה שהידיים שלה די מסונדלות). גם בדרך למלון הם מתקשים להיפתח, כשכל אחד מהם שואל את השני שאלות אישיות ובמקביל נמנע מלספק תשובות.
כאדם, אני מבינה אותם, אבל כצופה, אין לי סבלנות לזה. ישנה ההנחה שהמחסומים של רפאל ועידית יעכבו את ההתקרבות שלהם זה לזו, וזה ניחא, אבל יש כאן עניין נוסף: ההישמרות הזו היא תכונה די מבאסת כשהיא מתקיימת אצל משתתפים בתוכניות ריאליטי. רפאל ועידית, קודם לחוד ואחר כך ביחד, לא עוררו בי הזדהות ולא גרמו לי לחוש כלפיהם את האמפתיה המוכרת וההכרחית הזו שהצופה אמור לחוש כלפי מושא הצפייה. אולי זה כי שניהם אנשים עצורים למדי, אולי זה כי הם בקושי קיבלו זמן מסך. אבל כך או כך, קשה עד בלתי אפשרי להסיק מסקנות – או, אפילו, להביע דעות – על סמך האינטראקציה הצוננת שלהם. יו גאייז, תתחילו לדבר! בזמנכם הפנוי, כמובן.
מאי ומשה: כן, זה כאב כשהם נחתו מגן עדן
בינתיים אצל מאי ומשה, התוכנית שנראתה בלילה כמו התוכנית ההגיונית ביותר נראית קצת פחות מזהירה בבוקר שאחרי - לפחות עבור מאי, שקמה באנרגיות רעות למדי. היא הציעה לעבור לגור אצל משה בלב שלם, ומתוך רצון אמיתי להתחשב בו, אבל פתאום היא מבינה את גודל הוויתור שדורשת ממנה ההחלטה הזו. מאי מגיעה לדירה של משה מעוכה ומצוברחת, וההתנהגות הדושית שלו ממש לא משפרת את המצב: ראשית, משה דואג למחבת שלו יותר מאשר לבת הזוג שלו. שנית, מאי נחרדת לגלות שמשה פינה לה מרחב מזערי בארון, וחכו לזה – הוא עוד מעז לטעון שמדובר ב"ארבעה מדפים". גם כשמאי ממשיכה להתכנס אל תוך עצמה, משה לא טורח להסתכל עליה ולעבד את הנתונים: הוא פשוט הולך לחפש אהבה אצל ריי. מאי המסכנה כל כך זועמת שאפילו האינטראקציה החיובית של משה והכלב – שהיא החלום שלה, בגדול – מוצאת דרך לעצבן אותה.
"נעשה קרנבל בקטסרו הום", אומר משה, אבל הנה ספוילר – לא יהיה שום דבר שמח או כיפי בביקור שלהם בחנות לעיצוב הבית. והאשם העיקרי - משה. בשיטתיות ובחוסר מודעות מרתיח הוא מקפיד לשנוא את כל הפריטים בהם מאי חפצה: קנקן לשתייה קרה? לא צריך. אגרטל? זה לא הסגנון שלי. שמיכה אפורה? לא, אני לא אוהב אפור. קרש חיתוך מלבני? לא, אני אוהב רק דברים עגולים (???).
מאי הייתה צריכה לעשות סצנה כדי שמשה יבין כמה הוא מנותק. משה לא רשע, רחוק מזה, הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם עוצמות רגשיות שהוא בעצמו לא חווה. הוא מעיד על עצמו שהוא לא מיומן מספיק בזוגיות והוא אכן מתייסר ומתנצל על הפגיעה שלו במאי, ובשלב מסוים של הערב היא מתרככת וסולחת, אבל אני לא בטוחה שמשה הבין שהבעיה כאן הייתה עמוקה ולא נקודתית. התחושה שלי היא שזו לא הפעם האחרונה שבה מאי תהיה מתוסכלת מהמנעד הרגשי המצומצם של משה ביחס לזה שלה. עד אז, מי ייתן והם ימשיכו לספק את התוכן החשוב ביותר: דיונים סוערים על הלגיטימיות של מגע בטוסיקים כלביים.
קטיה וליאור: כשאנחנו משתעממים, סימן שטוב להם
קיוויתי שקטיה מגניבה יותר מליאור. שלא יעבור הרבה זמן עד שהיא תבין את זה בעצמה. בפרק ששודר אתמול אולצתי להשלים באופן סופי עם העובדה שזה לא עומד לקרות: קטיה היא, לצערי, לא-מגניבה בדיוק כמו ליאור, ולא נותרה לי ברירה אלא לשמוח בשמחתם ולהתמרמר מול הדביקיות הקונסיסטנטית שהם מציגים. הכל הולך להם חלק: הם נמרחים זה על זו בפגישה עם יעל, עוברים לגור יחד בלי לעשות מזה דרמה, ממסגרים תמונה מהחתונה, צוחקים מדברים לא מצחיקים. ליאור אפילו מוודא מבעוד מועד שהמיטה החדשה עמידה מספיק (והמבין יבין). האישיו היחיד? העבודה של קטיה דורשת ממנה להשכים קום בשעה שאני לא מסוגלת לציין, מה שעשוי לחרב כל אפשרות לשגרת בוקר זוגית.
אבל בעולם של קטיה וליאור, זו בכלל לא בעיה. ליאור יעשה הכל בשביל קטיה, אהובת ליבו מזה פחות משבוע: הוא יביא לה אבנים מהירח, ייתן לה אוצרות מלב הים, הוא אפילו יקום בשבילה ברבע לחמש לפנות בוקר! ולא רק זה, הוא גם יכין לה את הקפה כמו שהיא אוהבת, יארוז לה ארוחת צהריים וילווה אותה עד לדלת האוטו. אהה, וכמובן שהוא ידאג לקנות פרחים כדי שהיא תשמח כשתחזור הביתה מהעבודה. זה נורא משעמם, אבל האמת היא שזה ממש מרשים. עד הפרק הבא, אמשיך לנסות ולדמיין איך ליאור נראה כשהוא כועס (תנסו גם אתם, כנראה שלא תצליחו).