זה הכל רק משחק של סנכרון. מתחילת העונה אנחנו מדברים על התאמה, אבל אחרי שהזוגות עברו יחד כברת דרך (לפחות במונחי התכנית) הגיע הזמן להתחיל לדבר על סנכרון. ההתאמה היא כללית, תיאורטית, הערכה של הסיכויים להצלחה במסע המשותף. הזוגות יצאו לדרך, הוזנקו מאותה נקודה, וכעת אפשר לבחון את ההתאמה תוך כדי תנועה. לא מה שיכול היה לקרות אלא מה שקרה בפועל. מי פנה ימינה פתאום, מי התעכב בדרך, מי רק עכשיו מתחיל לתפוס תאוצה, האם הם צעדו יחד רוב הזמן וכמה הם מתואמים בנקודה הזאת.
לאורך כל העונה דובי ואריק לא הצליחו להסתנכרן אפילו לשיחה של חמש דקות. מהרגע הראשון בחופה היו להם אנרגיות שונות, ציפיות שונות ותגובות מתנגשות. למעשה נקודת המפגש היחידה ביניהם הייתה ההתנגשות והפגיעה. ההתנהגות הלא מכוונת של דובי הצליחה כל פעם לפגוע באריק, ואריק תמיד ידע לפגוע בחזרה. הריב אמש, אולי הריב האחרון שלהם ביחד, היה ממש הסיפור של דובי ואריק בזעיר אנפין. דובי הבריזה מיום ההולדת של אריק במה שהיא חוותה כתוצר לוואי של חייה הקדחתניים והוא חווה כפגיעה פומבית. דובי לא העריכה את החשיבות של המחווה הפומבית בשביל אריק, היא הציעה יד אחת להתנצלות עם פרחים, אבל ביד השנייה כבר הזהירה אותו שלא יעשה מזה עניין. מבחינתה היא בוודאי לא השפילה אותו, ואם הוא תופס ומציג את התנהגותה כהשפלה היא מרגישה כמעט מושמצת.
כמו שהעיד על עצמו, כשאריק נפגע הוא חוזר לאתיקת הגנון ופוגע בחזרה. דובי מגיעה לפייס ומוצאת ילד קטן וזועף, אבל היא לא עוצרת לחשוב איך היא הוציאה ממנו את הילד הקטן. הוא הסביר שבאופי שלה היא לא יודעת להתחשב ולכבד, היא לחצה עוד על החצ'קון הכואב, הוציאה ממנו הצהרה שהוא לא נמשך אליה וזה הספיק כדי לשבור את הכלים. אולי בעצם היא רצתה להוציא את זה ממנו, רצתה לגרום לו לשלוף את הפנקס מהקומה השלישית ולסיים עם זה כבר. בפעם הראשונה העונה דובי ואריק באמת מסונכרנים. שניהם לא נמשכים, לא מחבבים, לא מעוניינים ושניהם רוצים לשים סוף לסאגה המתישה.
לאמיר ודנית יש מה שנקרא בסטטיסטיקה מתאם שלילי. כשדנית בעננים, הראש של אמיר מתחת לאדמה, כשהיא מוטלת שבורה על הקרקע הוא מרחף באוויר. עכשיו כשהכתפיים כבר לא קורסות תחת עול בלתי נסבל, אמיר יכול להתרווח בנוחות ולהיות הכי רגיש ומכיל בעולם. ממש חבל לו שהיא מרגישה ככה, לא חבל לו כמו שהיה חבל לו על עצמו קודם לכן, אבל הוא עדיין ממש ממש חבל. הוא מבין אותה, עצוב לו שקשה לה אבל הוא דווקא מרגיש התקדמות, מרגיש שהוא לומד להכיר אותה שוב, כאילו דנית שחוותה פגיעה ודחייה תצליח למצוא יותר חן בעיניו. בסנכרון המנוגד שלהם, כמה שדנית מעורערת, ככה אמיר מרגיש יציב ובטוח. ככל שהיא רוצה לחתוך הוא רוצה להמשיך בתהליך עד הסוף.
הדר פגשה את הצדדים הכי בעייתיים והכי מושכים של דניס אחד אחרי השני, את הנקודות בהן הוא נמצא הרחק מאחוריה, עוד תקוע בהרגלים ילדותיים, ואת המקומות בהן הוא נראה בוגר ומוכן להמשך החיים בצורה שמעוררת בה השראה. רגע אחד היא צריכה להסביר לו למה הוא לא יכול להעביר את בת זוגו לסלון כשאמא שלו באה לבקר. רגע אחרי היא מסתכלת על הפרצוף המאושר שלו כשהוא מחזיק את אחייניתו הקטנה ומוצאת את האבא לילדים שהיא אפילו לא חשבה שהיא מחפשת. הדר מבינה שיש עוד עבודה לפניה, אבל גם שדניס ממש שווה את הטרחה. היחסים של דניס עם אמו הופכים את קלישאת התחרות בין האם לכלה למציאות מאיימת, אבל אפשר להאמין שבסוף הוא יידע להציב למשפחה שלו, כלומר לאמו, את הגבולות הדרושים כדי שיוכל להקים לעצמו משפחה חדשה.
ואם מדברים על סנכרון, אי אפשר להזניח את האיש שנמצא פחות בסינק מטיילור ובן זיני בלי פלייבק. ניר לא סתם תקוע באי סינכרוניזציה מתמדת, הוא הפך את חוסר הסנכרון לאידיאולוגיה. לאורך כל הדרך הוא ניסה להחיות את סיפור האהבה בדמיונו, מתאמץ בכל כוחו להתעלם ממה שבת זוגו משדרת. ברגע שהגר הואילה בטובה להעניק לו טיפת חיבה, הוא כבר המריא בשמי הרומנטיקה בלי להביט לאחור, או יותר נכון למטה. הוא פשוט חייב להיות הרבה יותר בעניין ממנה, וגם כשהיא מנסה להתקדם ולמצוא איתו סנכרון הוא ישר ממהר הרחק קדימה.
פעם אחת היא הביאה לו בראוניז, הוא כבר מצהיר שהוא הולך להשמין איתה. היו להם יומיים נחמדים ביחד והוא כבר מכריז שהוא לא יכול להוריד ממנה את העיניים. לא ברור מה הוא מנסה להשיג עם הגוזמאות שלו, אבל ברור שהסגנון של הגר הפוך לחלוטין. היא רק רומזת שהיא קצת נמשכת אליו, ועושה זאת בדרך כל כך מפותלת שיעל צריכה לתרגם את דבריה. מזל שיעל החליטה לזנוח את הגישה המרומזת ועברה לליווי פעיל יותר. אחרי שדיברה בשביל הגר נתנה להם שיעורי בית, תרגיל הובלה בעיניים קשורות, בין משחק חברתי למשחק מקדים. הם נגעו קצת, שקעו קצת בתוך החוויה החושית האינטימית, ואולי כשהניחו לשני להוביל אותם בעיניים עצומות, הם הצליחו למצוא רגע קטן של סנכרון.