אני רוצה להתחיל עם מסר מרגיע. נכון, עבר עלינו שבוע לא קל, אבל החדשות הטובות הן שהכנסת שלנו לא מצטיינת בלעבוד בצורה רציפה, וכבר בשבוע הבא היא יוצאת לפגרה עד אוקטובר. כלומר, כל עוד לא תהיה מלחמה או מגיפה עולמית (בלי נדר טפו חמסה), מסתמן שאין שום סיבה שיידחו עוד פרקים של חתונמי בחודשיים הקרובים לפחות. תראו מה זה, מתברר שיש גם יתרונות ברשות מחוקקת מנוונת ולא אפקטיבית.
בכל מקרה, אפשר לחזור לנשום, מצאנו את צ'לסי. היא חיכתה אצל ההורים של יוסי עד שהזוג הטרי יספיקו להתאושש רגע מירח הדבש ולחזור לשגרה. החזרה המבורכת ליומיום הביאה עמה לא רק כלבים אבודים, אלא גם התמודדויות של החיים עצמם - כמו קניות בסופר (הזדמנות נהדרת לסדנת אורח חיים בריא באדיבות חן דריקס) ופגישה עם ההורים לבית עזרא. יוסי כבר הספיק להחלים מהווירוס שתקף אותו וניכרת התקרבות בין השניים האלה; אפילו כשחן עומדת מהצד ושופטת אותו על הבחירות הקולינריות שלו, יוסי לא מתרגז כמו שהיה מצופה ממנו – ובמקום, הוא מודה בכנות שהוא דווקא אוהב את זה ששמים לו גבולות. לכו תבינו. אני אפילו לא אנסה להיכנס לפסיכולוגיה שמאחורי זה כי באמת, קטונתי, אבל אני כן אגיד שאנחנו מכירים את יוסי עזרא טוב מספיק כדי לדעת שהוא אדם שעושה דווקא, אבל גם כדי לדעת שהוא די מחבב את חן. בקיצור, כל אישה אחרת שהייתה אומרת לו מה לעשות כנראה הייתה מקבלת תגובה פחות נעימה מזו שחן קיבלה.
למרות שהוא לא עף על כל המשפחתולוגיה הזאת שצילומים של חתונמי מביאים איתם, יוסי מתנחם בכך שלפחות אשתו הטרייה מגיעה איתו למפגש. הוא מחמיא לחן ומביע בטחון בכך שהיא בוודאי תקליל את האווירה בערב, וחן לגמרי מקיימת ומשתלבת נפלא במרקם המשפחתי. ההתקרבות ביניהם ניכרת הן בפן הפיזי והן בדינמיקה, וזה נפלא, כי בפרק הקודם היה נדמה שהם קצת תקועים, אז אני שמחה לגלות שזה היה עניין זמני בלבד. נשיקות על הלחי של תחילת הפרק הופכות בהמשכו לנשיקות על מלא, וניכר שאפילו אצל יוסי המבודח מתחיל להתחמם משהו בלב. או במילים אחרות: חן, ברוכה הבאה למשפחת עזרא.
גם לזוגות גרועים יש רגעים יפים
גם ברמת גן מתכוננים לארוחה משפחתית, שמגיעה מאוחר מהרגיל – 22 יום לתוך התהליך – בשל אילוצי לו"ז. נעם ומשה נאבקים עם אלוהי הזמן ונכשלים כשלון צורב, כי לא מספיק שהדוד צריך להיות דלוק שעה בשביל שתי מקלחות, דרוש גם משבר מלתחה רגע לפני היציאה. נעם, ביציאה מאיזון שלא אופיינית לה, מתחרפנת כשהיא לא מוצאת מה ללבוש לארוחת הערב. נכון, זה מגוחך ופתטי, אבל בכנות - נראה לי שמעולם לא ראיתי סצנה טלוויזיונית יותר מעוררת הזדהות. הקשיים לא עוזבים את נעם, אז במקום לבכות על מר גורלה היא בוכה על ג'ינס. רילייטבל. משה, מצידו, מתמודד עם ההתקלה בצורה מעוררת השתאות, בלי לגרום לנעם להרגיש רע לרגע ועם הבנה מלאה של מה צריך להיעשות מצידו. זה היה רגע יפה ביניהם.
בעצם, זה היה יותר מאשר רק רגע יפה. זה היה רגע יוצא דופן, ולא בגלל הבכי או התסכול. אנחנו כבר אחרי דרך לא קצרה עם הזוגות שהתחתנו ראשונים, ביניהם נעם ומשה. כבר חודש וחצי שאנחנו מלווים אותם, בוחנים ומנתחים כל פיפס בחייהם מכל זווית אפשרית. והנה עכשיו קרה לי דבר שעוד לא קרה, כשאחרי הסצנה הזו עברה בראשי תהייה חמקמקה - האם ייתכן שבכל זאת יש סיכוי קלוש שהזוגיות של נעם ומשה תצליח?
כמובן שהתשובה לשאלה הזאת היא "חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח לא", אבל היה נעים לחלום לרגע.
המילים יגיעו בזמן שלהן
ליואנה ולתומר יש צרות של עשירים. בשיחה עם יעל יואנה כבר מוכנה לדבר על זה שהיא מרגישה פרפרים, מה שאומר שיש לה הרבה יותר מפרפרים, אבל היא מפחדת לחשוף את הרגשות שלה: היא לא רוצה להיפגע. אצל תומר המצב קצת יותר סבוך. הוא מפחד, כי בחייו עוד לא היה מאוהב. לכן, תומר חושש לפתוח את הלב, כי אולי כשייפער אותו הוא יגלה שאין לו את היכולת לאהוב. שחסר לו את השריר הזה. הלב יוצא אל תומר; זה פחד כל כך בראשיתי וכל כך הגיוני, שאי אפשר לא להזדהות איתו. כמובן שאין לי מושג מה עובר עליו מבפנים, אבל אני חייבת להגיד שמבחוץ הוא נראה מאוהב עד מעל לראש.
ליעל נמאס מכל הסיטואציה הזו. היא הכילה את זה במשך ביקור אחד או שניים, אבל היא מעוניינת שהדברים יתקדמו מהר יותר ביניהם - אז היא מזהירה את יואנה מכך שאם אף אחד מהם לא יגיד כלום על הרגשות שלהם, זה לא יקרה אף פעם. אישית אני מאמינה שזה מסוג הדברים שיגיעו בזמן שלהם, ואין סיבה לזרז אותם. גם תומר וגם יואנה מבינים נהדר איפה הם עומדים, אף אחד מהם לא בכיוון של לנטוש את הספינה בשום עתיד נראה לאופק, ואם נעים להם להראות אהבה כרגע רק דרך עבודות חשמל ותשתיות – אני מפרגנת. גם המילים יגיעו, בזמן הנכון שלהן. בינתיים טוב, אז צריך לשהות רגע בטוב, אין סיבה לחפש את מה שעוד לא שם.
אי אפשר לקבל הכל
כאילו החיים לא מספיק קשים גם ככה, יש לנו גם את רותם ורונן על הראש. אני מודה שקצת התגעגעתי לצמד הזה ולדרמות שהוא מייצר. כמו במקרה של שאר הזוגות, סוף השבוע שלהם מתחיל בטוב; הם מצטיידים בסירים מאמא, מחייכים ומתנשקים, רונן אפילו מביא זר פרחים. אבל אלו רק כמה דקות אחרונות של חסד, כי אל חשש, רותם כבר תמצא דרך להפר את השלווה.
אחרי שהיא מתאבססת על סוגיית הפרחים (די, תשחררי, זה הוא קנה), רונן נזכר שהוא שכח את משקפי השמש בדירה שלו. גם האירוע הזה הופך לעימות; אמנם זה ריב לא קריטי בשום צורה, אבל זו הפעם הראשונה בה אנחנו חוזים ברונן - שעומד, לשבריר שנייה, איתן מול רותם ומציב לה גבולות. היא מציעה שהדברים יקרו בדרך שלה (כלומר עם אוטו ובנגלה אחת), רונן לא מעוניין ומשיב בעוז – "אני אעשה מה שאני רוצה". אייקוני. כמובן שמייד רונן מבין את גודל הצרה שאליה הוא הכניס את עצמו, עושה הערכת נזקים מהירה ומבין שהדרך הנכונה לפעול תהיה נסיגה מיידית. כלומר, זה לוקח בדיוק שבריר שנייה עד שהוא מתקפל. לא יעשה מה שהוא רוצה ולא נעליים, אבל שאפו על הניסיון.
והלאה, לריב הבא. ערב שישי מגיע ורונן דופק מנה של קציצות רגע לפני ארוחת הערב, מה שמוביל כמובן לעוד פיצוץ. הפעם, באופן תקדימי ביותר, אני בצד של רותם; לאכול רגע לפני ארוחת ערב זוגית זה לא מגניב. אם אתה נורא נורא רעב, אז תגניב קציצה או שתיים באכילה באוויר מעל הסיר, לא מעבר לזה. לשים בצלחת – גם אם כמות הקציצות הנאכלות היא זהה – זה כבר יותר מדי. מיותר לציין שגם האירוע הזה הופך לריב ענק ומשולל כל פרופורציות.
וכמובן אי אפשר בלי עוד ריב על המצלמות, כשהפעם - רותם נחרדת מכך שרונן העלה מול צוות ההפקה סוגייה שקשורה למגע ביניהם (תירגעו, רק מסאז'). רונן המתוסכל לא יכול להכיל את זה יותר, ומתפרץ עליה בחזרה, מה שמוביל לפיקניק עצוב במיוחד וסשן טיפול אינטנסיבי אצל גלעד. זו כמובן לא הפעם הראשונה שבה עניין מוזכר עניין המצלמות, אבל נראה שעכשיו הפחד של רותם מהעדשה חוצה כל גבול סביר. היא זועמת על רונן שהוא לא פיירי כלפיה, אבל האמת היא שחוסר ההוגנות המרכזית כאן היא כלפינו: הגענו לראות טלוויזיה, למען השם. זו תוכנית שידוכים. אם את לא מעוניינת להיות חלק מהפורמט, היית צריכה ללכת לשדכנית.
ולמרות הכל, חשוב לי להאיר גם את הצד השני: אני מבינה את רותם. היא מנסה להגיד דבר אחד אבל יוצא לה, בלי לשים לב ומתוך הרגל, דבר אחר. היא לא ניסתה להורות על רונן לקחת אוטו הביתה, היא ניסתה *להציע לו* לעשות את זה, אבל הטון ההחלטי והניסוח הזה, של אדם שמשוכנע בצדקתו, גורמים להצעה שלה להישמע כמו הוראה. ברור לגמרי גם למה רונן מתעצבן, ולמה הוא מתוסכל מההתנהלות שלה - אין ספק שרותם צריכה ללמוד להתבטא יותר טוב. אבל לא נראה לי שהיא באמת מתכוונת להיות כזאת רעה. זה מתפלק לה, והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה. ואני מודה שהתרגשתי כשהיא אמרה שהיא לא רוצה לצאת שוב האישה הזו שמתאכזבת כל הזמן מבן הזוג שלה. היא נגעה לי בלב.
אבל השלב הראשון ב"לא להיות האישה הזה שמתאכזבת כל הזמן מבן הזוג שלה, הוא, מן הסתם, להפסיק להתאכזב כל הזמן מבן הזוג שלך. וקשה לא להתאכזב כשאת רוצה הכל: לרותם יש הרים וגבעות של ציפיות מרונן והיא מצפה ממנו לעמוד בהן, ואז גם מעוניינת שהוא יקבל את הכעס שלה בהכנעה, רק יהנהן בהסכמה ויגיד לה כמה טוב לו איתה וכמה הוא מצטער. מותק, אי אפשר הכל בחיים, זה לא עובד ככה. קיבלת בחור שאכפת לו ממך, שרוצה שיהיה לך טוב, והמשמעות של זה היא שהוא לוקח ללב דברים שאת אומרת לו. גם בהמשך הריב, רותם נשארת בשאלה האם מותר לה לכעוס או אסור לה לכעוס; היא מתמקדת במה מותר לה או או אסור לה, מרוכזת בלהיות צודקת ולא בלהיות חכמה. היא חוזרת על ה"מותר לי" הזה, לובשת אותו כמו מגן, במקום לנסות ולקבל את הביקורת של רונן, או להבין שהוא באמת לא רוצה לעשות לה רע.
בעיקר, זה מרגיש כאילו רותם יושבת וכותבת רשימות, מנהלת ארכיון של כל הפעמים בהם רונן היה לא סבבה. בכל פעם שהיא נתקלת בסיטואציה חדשה בה רונן מתנהג לא לעניין – ואלו קורות פעמים תכופות, לשיטתה – היא לוקחת את האירוע ומנפחת אותו, חופרת בו, הופכת אותו לדרמה גדולה. כל פאשלה מאכזבת אותה, כל פאדיחה היא לא הוגנת מצידו, כל אירוע כזה הוא עילה לבכי דרמטי וזעקות "אבל הוא יודע שדווקא הדבר הזה ממש חשוב לי", כל תקרית היא הקש ששובר את גב הגמל. בעיקר, אני חושבת שרותם חטאה בחטא ה"זאב זאב". היא כעסה על רונן על כל שטות, הפכה כל עכבר מצוי להרי ההימלאיה והשתמשה בכל מצבורי הכעס הלגיטימי שלה. עכשיו, כשהיא זועמת על עניין מוצדק כמו ארוחת הערב, היא כבר נשמעת כמו תקליט שבור ויוצאת "זו שמתאכזבת כל הזמן". במילים אחרות, היא חייבת לבחור את המלחמות שלה, כי כרגע היא מפסידה בכולן.
ועוד כמה נקודות:
*נעם, אם יש ג'ינס שלא יושב עלייך יפה אז הגיע הזמן להעיף אותו
*כמו כן, אני חושבת שנעם נראתה מצוין גם עם השמלה, ואני גם חושבת שהחולצה והשמלה נראות ממש אותו הדבר
*הייתי בהלם שבנות לא עומדות בקידוש, אז סרקתי כמה וכמה אתרי אינטרנט חרדיים שעוסקים בנושא, וגיליתי שמשה ממשיך לחרטט בביטחון – כנראה שיש מסורות שונות בקהילות שונות, ובהחלט לא מנהג אחיד לכולם. אני לא פוסקת הלכה ולא קרובה לכך, אז אין סיבה לסמוך עליי בתחום הזה, אבל גם לא על משה
*צחוק הגורל זה שמשה, שכל כך סולד מעובדות סוציאליות, עכשיו מקבל עובדות סוציאליות משתי חזיתות – גם נעם וגם אמא שלו
*גלעד לא מרשה יותר הודעות ווטסאפ. מעניין איך הוא ירגיש עם הודעות קוליות
*שמתם לב שספת האוקסיטוצין של מאי ומשה הפכה לספת האופטלגין?