יש זוגות שנהנים נורא בירח הדבש, ומרגע הנחיתה בארץ מתחילות הבעיות. יש זוגות שאצלם התהליך הפוך לגמרי: מתחילים ברע אבל השגרה דווקא מאפסת, מקרקעת, מקרבת. שני הפרקים האחרונים רמזו כי זה בדיוק המצב אצל צוות הבלונד-לנצח לימור וליעד, וכי זה בדיוק מה שהם קיוו לו – היומיום. וכדי להתחיל אותו על הצד הכי טוב שאפשר, ליעד הולך על הטקטיקה שעבדה לו כה טוב עד עכשיו, ומדביק ללימור פתק קיטשי על המראה עליו הוא חותם, כרגיל, "ל" – אולי כדי להחליף את הדביקות בקצת מסתורין. אם כן, זה לא עובד.
אבל מה שכן עובדת זו השגרה, שמחזירה את הניצוצות שגילינו אצל הלימורים בערב כלולותיהם. מבט הופך למגע, ליטוף לחיבוק ובוסה על הלחי לסשן התמזמזויות לוהט. אבל רגע לפני זה, האופוריה מתחילה בפגישה מוצלחת עם אם החתן. אמא של ליעד מגיעה ומתלהבת מהדירה החדשה של השניים עם הנוף המדהים לנמל יפו. היא כמובן צודקת, יש ממה להתלהב, ויכול מאוד להיות שעם דירה כזאת מנור ובן עדיין היו ביחד. לימור מספרת שעכשיו הם רגועים, אחרי ש"היה סוער" בירח הדבש – ניסוח שבהחלט יכול להשתמע לשתי פנים – אבל לא ניכרת תגובה מבוהלת מהצד השני, אז כנראה שבניגוד לבנה, מאמא-דון ולימור דווקא משדרות על אותו גל.
ואז מגיעה התרוממות הנפש, מתחילות המחמאות, ה"איזה כיף היה לי איתך היום", השיחות קורעות הלב על הילדות והצחוקים המשותפים. ההתמזמזויות, הנגיעות וספירת הקעקועים. לימור וליעד יושבים אצל יעל בטיפול ומתבוססים ברגשות ההקלה שאמורים לשאת אותם ברכות עד לאחרי המידברן – אבל כמה חבל שההאפילי אבר אפטר הזה קצר יותר מהפתיל של ליעד.
*נשימה עמוקה*. חשוב להתרכז רגע בנשימות, לפני שמשחזרים את הטראומה. לימור מזמינה את ליעד למידברן – טנטטיבית, אולי בשנה הבאה, ומבהירה טוב מאוד שאי אפשר שהוא יגיע עכשיו. למה? כרטיסים, תרומה לקהילה, שקר כלשהו. זה לגיטימי לגמרי שהיא לא תרצה שהאדם שהעיק על חייה במשך רוב השבוע האחרון יכנס דוך לתוך אחד האירועים שהכי חשובים לה וקדושים עבורה. מי שלא מבינה את הרמז זו החברה שלה, שעושה את הטעות החמורה של לשאול שוב ושוב, ברמקול, למה ליעד לא מגיע השנה. *נשימה עמוקה*. סביר להניח שהחברה הזאת רוצה לקבור את עצמה עכשיו, כשגילתה מה עוללה, וזה די הוגן - בהתחשב בכך שעכשיו, קולקטיבית, כולנו מעוניינים לקבור את עצמנו.
ליעד, שאמר בעצמו שהיעלבות זו בחירה, בוחר להיעלב. כמה מפתיע. מתגלה כי בלילה, אחרי שצוות הצילום החתים כרטיס, לימור אמרה לליעד שהיא אורזת מטען לנייד כדי שתהיה לה "אופציה לדבר איתו" – והוא לוקח את האמירה, משקשק אותה טוב טוב ומוציא קוקטייל עלבון חדש ומחודש. הוא נעלב כי היא קראה לו "אופציה". וזה, להזכירכם, אחרי שבדייט שלהם עם אמא שלו הוא קרא ללימור "אלרגיה", והיא לא עשתה עניין. כי למה שמישהו יעשה מזה עניין???
באופן כללי, הסטנדרטים הכפולים חוגגים אצל הזוג הזה. ללימור מותר לרצות ספייס אבל לליעד אסור לבקש כמה שעות בנפרד, לליעד מותר לקטוע את זוגתו אבל ברגע שזה קורה הפוך הוא מאבד את זה. זה ממש קשה לצפייה, אני בטוחה שגם עבורם, וברור ששום דבר שהם עושים לא נובע מכוונות רעות – אבל זו התחלה כל כך בעייתית של קשר, שלא ברור איך דבר טוב יצליח להיבנות על יסודות כה רעועים.
מאי, משה וריי: הרימו עוגן!
ומסטנדרטים כפולים של זוג אחד, אנחנו קופצים היישר לסטנדרטים כפולים של זוג אחר, הפעם מאי ומשה. הפרק הנוכחי נפתח עם אירוע קרינג'י למדי, כשמאי חוזרת ממשמרת באמצע הלילה. ידידנו עורך הדין נלחץ מהחיידקים שעל גופה כשהיא רוכנת לנשק אותו, הילחצות שלגיטימיותה מוטלת בספק אך מובנת בסך הכל. מתוך אינסטינקט, הוא מושך את השמיכה עד מעל לראשו, ומאי הפגועה עוברת להתכרבל עם ריי, מי שבאמת מעניק לה אהבה שלא תלויה בדבר.
אממה; הפרק, שמתחיל עם מפגן החיידקים המרהיב, מסתיים בתמונת מראה. משה מזמין את מאי לדייט רומנטי, ורגע לפני שהשניים יוצאים לזלול בקפה נואר הם נפגשים מתחת לבית. הם מתחבקים, מתנשקים ומתלטפים - וזה קורה מיד אחרי שמשה הוציא את ריי לטיול, אסף את הצואה שלו, ואמנם נגעל לגמרי מהסיטואציה אך בהחלט לא מיהר לשטוף ידיים. איכ.
וכנראה שחיידקים *באמת* נמשכים למתיקות, כי מאי ומשה כל כך מתוקים שזה כואב. משה מתנצל על התגובה שלו בבוקר, אומר למאי מילות אהבה שמותירות אותה אדומה מרוב סומק, והם נשארים אחד הזוגות הכי אמיתיים, כנים, רגישים וחיוביים שמסך הטלוויזיה שלנו ראה לאחרונה.
משה מבטיח שההילחצויות של מאי כבר לא מלחיצות אותו, שלא כל גל קטן מטלטל את הספינה וגורם לפאניקה. וקשה שלא להאמין לו - ניכר שהוא אומר את זה בלב שלם. אבל אנחנו לא מאמינים לו. לעורכי דין יש את היכולת המופלאה/האיומה (מחקו את המיותר) להגיד דברים בביטחון גמור ולגרום לנו לנהות אחריהם בלי לפקפק לרגע באמינותם, ונורא היינו רוצים לשוט בבטחה אחרי ההבטחות של משה – אבל סביר יותר להניח שהוא יילחץ עוד מאה פעם מכל נביחה של ריי או שעון מעורר של מאי. עם כל הכבוד, לחצים וריבים הם החומר שממנו מורכבת טלוויזיה טובה. ובכל זאת, קשה שלא להאמין כי הם לא יעברו את כל הטלטלות האלה ויצאו מחוזקים יותר.
גיא ומתן: תחי המטאפורה
מתן וגיא, לא שכחנו אתכם. אחרי כמה פרקים של היעדרות וגעגועים עזים מהצד שלנו, חזרנו אל עלילות הזוג השרירי. הפעם, הנרטיב של גיא-את-מתן בנוי כמו סדרת מתח של HBO: קרה דבר נורא. אל תשאלו למה. בואו נתחיל מההתחלה.
לאורך דקות ארוכות מסופר בפירוט סיפור הילחצותו של גיא. הכל נראה סבבה על פני השטח, אך המפגש המאיים עם המשפחה מעורר בגיא בעבוע מתחת לפני השטח שלא נותן לו מנוח. אחרי שהוא הצליח להיות משענת עבור מתן לאורך רוב ירח הדבש, היוצרות מתהפכים ופתאום מתן צריך להיות הצד המכיל, אך בניגוד למצב ההפוך – הפחד של גיא קצת פחות רציונלי, ובעיקר, יש הרבה פחות מה לעשות איתו. האחרון מתאמץ לדבר על הקושי שלו, והדינמיקה מתחילה להזכיר את זו של מעין ובן – רק שבניגוד לחרדה המתונה יחסית של בן, גיא מאבד את זה. הם עולים לטיול שנתי על הר צפחות, וכנראה שבדיוק כמו בטיול שמיניסטים בתיכון – הם שאלו את עצמם בלב "האם אני אהיה בקשר עם האנשים האלה אחרי שכל זה ייגמר?".
למרות ההבטחות על הטרגדיה הנוראה שהייתה להם, מבחינת מתן וגיא הפרק נגמר בטון אופטימי ועם שק שלם של מטאפורות כצידה לדרך. בשיחה עם דני הם שחזרו את הצלילה בריף באילת, למדו על כוחה של בחירה או משהו כזה, ובעיקר – מתן, ברגע של כנות יפהפייה – הבהיר טוב-טוב שהוא לא הגיע בשביל להיות התומך בניסוי שנקרא גיא, שהוא לא מוותר על עצמו. זו הייתה אמירה מרגשת על אמת, חזקה יותר מכל מטאפורה על אוויר וצלילה. ויש מצב שבניגוד לתמיכה הבלתי משתמעת לשתי פנים שמתן היה צריך בקושי שלו, ה"זריקת זין" הזאת וההבהרה של מתן שהוא שם את עצמו קודם - היא בדיוק האמירה שגיא צריך לשמוע, והדבר המדויק שהיה צריך להיאמר כדי להצליח לבנות משהו אמיתי.