כביסה ושקשוקה. שתי פעולות כל כך פשוטות ועם זאת כל כך מורכבות וטעונות רגשית כשאתם משתתפים ב"חתונה ממבט ראשון". לכביסה עוד נגיע בהמשך, לא לדאוג. אבל נתחיל בצמד המלמלנים עינב ורז.
מעולם לא ראיתי זוג אנשים כל כך נחושים להכין שקשוקה, מעולם גם לא ראיתי זוג אנשים כל כך נחוש לעשות פיקניק, או זוג אנשים שכל כך מתעקשים לדבוק בתוכניות שלהם ויהי מה. רז ועינב נכנסו למוד תחרותיות-ריצוי מוזר, ונלחמו ביניהם על מנת לגלות מי יהיה הראשון שיישבר, יחליט שחוזרים לאוטו ויאכזב את בן הזוג. וזה משעשע, כי התוצאה של ריצוי בתחרות הספציפית הזאת הוא פיקניק עצוב של שקשוקה בגשם, דבר שאף אחד לא מעוניין לקחת בו חלק אף פעם.
אבל האווירה המוזרה התחילה עוד קודם, בדרך. אחחח, ריבים על טעויות בווייז, כולנו היינו שם. עינב הבטיחה לרז שהיא בתשומת לב מלאה לדרך אבל הפליגה במחשבות, רז התעצבן אבל ניסה להסתיר את זה וכשל. הריב הסטנדרטי קיבל בעריכה מוזיקה דרמטית משהו, אולי כי רז ועינב לא נוטים להתעמת יותר מדי, סביר להניח שריב כזה אצל רותם ורונן היה מלווה בנעימת פסנתר רומנטית. בכל מקרה, הם מגיעים לנקודת הפיקניק, אבל מבול רציני תופס אותם. אלוהים צועק עליהם שישנו כבר את התוכניות ופשוט יסעו למקום עם גג, לעזאזל, אבל הרעב והעצבים משתלטים על רז ועינב והופכים את יום הכיף הזוגי לדייט מהגיהינום. אם כל זה לא מספיק, גם המפתח של האוטו נעלם, בתזמון הגרוע ביותר שיכול להיות.
העצבים עולים, אבל רז רק עושה פרצוף של כועס ולא מודה בכך שהוא התעצבן. הוא עדיין הולך על ביצים ונזהר. אני מסכימה עם התיאוריה של עינב – המפתח להעמיק את הקשר שלהם הוא להביע את הרגשות שלהם החוצה בעוצמה רבה יותר, גם אם הרגשות האלה הם כעס. ובסופו של דבר, הם דיברו על זה יפה ופתרו את זה יפה. אבל אם יורשה לי, עינב באה בבקשות לרז, אבל גם לה יש חלק בדבר; היא מבקשת מרז שיכעס יותר בפתיחות, אבל בעצם היא צריכה לדבר גם אל עצמה. היא הרי ידעה במשך דקות ארוכות שהם צריכים לזנוח את רעיון הפיקניק, אבל חיכתה וניסתה לגרום לזה לעבוד בכל מחיר – העיקר שלא להיות הראשונה שתגיד די. היא גם התבאסה על התגובה שלו, אבל לקח לה כיומיים להגיד לו את זה. גם לה יש חלק משמעותי באווירה הזהירה הזאת שביניהם, והשלב הראשון בדרך לפתרון הוא להפסיק עם המלמולים.
עוד אנשים שמתמודדים עם רגשות: יואנה ותומר. או יותר נכון, יואנה. תומר פחות חזק בלהרגיש, היא מרגישה ומתקשה. יש לה מה שנקרא "צרות של עשירים"; במשך שנים היא חיפשה זוגיות טובה שמתאימה לה, ועכשיו – כשנדמה שהיא מצאה אחת כזאת, וסוף סוף הגיעה לנחלה – היא מלחיצה את עצמה, מפחדת שהדבר הטוב הזה יסתיים ונכנסת לחרדה. היא לא מצליחה להתמסר לטוב. כי רגשות זה מפחיד, ואהבה היא מבעיתה, מכל מיני בחינות – גם הפחד מהעוצמות שלה, גם החשש מזה שהיא תסתיים בשברון לב. הבעיה עם הסוג הזה של החרדות מאהבה הוא שאין יותר מדי מה לעשות איתן, חוץ מאשר לחבק חזק ולהאמין בטוב.
ומי ששוב מוכיח שהגיע לתהליך הזה סופר בשל זה ידידינו תומר. הוא קולט שיואנה ברע, מיד משקף לה את זה ולא הולך על ביצים. הוא נותן לה כמה דקות להירגע, ואז, כמה דקות אחר כך, כשהשתיקה ביניהם עדיין רועמת, הוא מפרק אותה במקצוענות – ופשוט מתחיל לנשק אותה במצח במתיקות שיא. גם יואנה לא לוקחת קשה ולא עושה דרמות מיותרות. מאוחר יותר, בפיקניק שדווקא כן הצליח, היא משתפת את בן זוגה בהתמודדות שלה עם חרדות. היא לא מספרת לו על החרדות שלה מכך שהקשר שלהם ייגמר, אלא רק מהחרדות שמלוות אותה באופן כללי. אבל זה שיתוף מספיק ליום אחד.
הדיון המשמים על המגורים
סליחה, אבל אין דיון משעמם יותר משאלת המגורים של טל ורון. יבנה, גדרה, אטלנטיס, למי אכפת. כבר הבנו שרון יתקדם צפונה אבל לא צפונה מדי, עכשיו נשארו רק הדיטיילס. ועם כל הכבוד, קשה לי מספיק לקבל החלטות בשביל עצמי, הדבר האחרון שאני צריכה בחיים הוא עוד תהליך התלבטות ארוך ומייגע גם על המסך, תודה.
אבל אם כבר נקלענו לדיון המשמים הזה, בואו נפיק ממנו את המיטב וננסה לדלות תובנות על מערכת היחסים של טל ורון. רון דוחף חזק על יבנה והם כבר הולכים לראות דירה, אבל אז טל, שחוששת להתרחק מאבא שלה, הוגה תוכנית: הלוא החלום שלה תמיד היה לעשות בוכטות. סליחה, לפתוח עסק של לק ג'ל, טעות שלי. למה שהיא לא תפתח את העסק החדש ברמת השרון? כך, גם אם היא תגור במרחק מאביה, היא לפחות תעבוד ברמת השרון ותבלה בה לא מעט משעות היום, ותוכל לג'נגל ביתר קלות בין כל המרכיבים של חייה ולהישאר במרחק דקת קריאה מאבא.
רון שומע את פרטי התוכנית ועושה פרצוף של בן זוג תומך, אבל הוא לא אוהב את מה שהוא שומע. מבחינתו, הרעיון של טל הוא רק הוכחה לכך שהיא לא אול-אין, שהיא לא רוצה את זה עד הסוף, שהיא לא באמת מוכנה לעשות את הצעד של לעבור דרומה. הוא מנסה לשכנע אותה לפתוח את העסק ביבנה או בגדרה, במקום. אני דווקא חושבת שהפתרון של טל הוא פתרון מצוין - נכון, היא תיאלץ לבלות לא מעט שעות בדרכים, אבל זו ההקרבה שהיא מוכנה לעשות כדי להיות קרובה לאבא שלה. אם לשים את האצבע על מה שהכי הפריע לי בדינמיקה ביניהם הוא הרצון שלו ליצור טל חדשה, כזו שמתאימה לצרכים שלו.
במקום להבין את ההתמודדות של טל, הוא מנסה לשכנע אותה לעבור לגדרה כי שם גרות אחותו, וגיסתו, ואחיו וכל הנשים של החברים שלו. הוא מדגיש את כל קהילת הנשים שגרה בגדרה, כאילו מובן מאליו שטל צריכה לשמוח שיהיו לה נשים נוספות להעביר איתן את הזמן. זו יציאה ארכאית משהו, לא? הרי לטל יש חברות משל עצמה, היא לא צריכה את בעלה שיארגן לה חיי חברה. רון מצד אחד לא מכבד מספיק את הרצון של טל להישאר קרובה למשפחה שלה, ובמקביל עושה מאמצים להתקרב למשפחה שלו עצמו. אגב, אני בטוחה שזה גם דבר שטל רוצה, ברמה כזו או אחרת - הלוא היא חיפשה בחור עם "ערכים של פעם", משפחתי וקהילתי, ובדיוק את זה היא קיבלה. היא גם שיתפה בעבר כמה חשוב לה להיכנס למשפחה של בן הזוג. אבל זה לא צריך לבוא על חשבון החיים הקודמים שלה.
כביסה כמשל
טוב נו, בסדר. מעולם לא ראיתי זוג נחוש כל כך לאכול שקשוקה, אבל כן ראיתי זוג אחד נחוש יותר כדרך חיים. הזוג הזה הוא כמובן נעם ומשה, שעושים הכל, אבל הכל, כדי להישאר ביחד עד ליום ה-42, אלוהים יודע למה.
חתונמי היא כמו מכונת כביסה: לפעמים הכל מסתובב, אחר כך כולם סחוטים, פעם ב- הכל נצבע בוורוד לא קשור ולרגעים יש בחור זועף שצועק עלינו להפריד בין שלושים לארבעים. והפעם בחדשות הכביסה: נעם עשתה כביסה לה ולבן זוגה היקר, שהחליט להוריד רק את הבגדים שלו מהחבל. שערורייה.
הריב הוא כמובן לא באמת על כביסה. קודם כל, הוא קרה כי תקרית הכביסה היא המחשה לכמה כל אחד מהם מושקע בקשר: נעם תלתה כביסה בשביל שניהם, משה הוריד רק את של עצמו, כמשל. וכמובן, זה גם ריב על התפרצויות הכעס של משה כשנעם מעירה לו על ההתנהגות שלו, ועל חוסר הרצון שלו להודות שגם לו יש יד בקצרי התקשורת ביניהם. הריב הזה הוא הפרח שצמח מאותם ניצנים התנהגותיים של משה שראינו בתחילת העונה – חוסר סבלנות וביקורתיות. הוריד כביסה, לא הוריד כביסה, זה באמת פחות מעניין.
להאשים את נעם שהיא לא יודעת לתקשר זה מצחיק ומנותק; נכון, היא עושה את זה לעתים קרובות בקרינג'יות ובפאתוס שלא יבייש את במת הקאמרי, אבל אי אפשר להגיד עליה שיש לה בעיה בתקשורת. וחוץ מזה, נעם יודעת לקחת אחריות. ומשה? בשיחה אצל גלעד הוא מסרב להכיר בכך שיכול להיות שהוא עשה משהו לא בסדר, וזה מרגיז מאוד.
השיחות של נעם ומשה עם עצמם, כשהם משחזרים שוב ושוב את הריב שלהם בראש - היא בדירה והוא על האופנוע - מאוד מעוררות הזדהות. אחרי שהם מתפצלים לכמה שעות כדי להירגע, במקום ללכת איש-איש לביתו ולעשות חושבים, הם מחליטים להמשיך לנסות. אבל משה בטוח שהוא מגיע הביתה לסשן טיהור אווירה, ומגלה שהוא מגיע לעוד מאותו הדבר – נעם ממשיכה לנסות לפתור את הקונפליקט, על אף שלא עבר מספיק זמן כדי שהעצבים יתקררו.
וכך חוזר חלילה. במקום להתייאש ולפרוש מהפורמט, מה שכל אדם שפוי אחר היה עושה כבר מזמן במצב שלהם, הם לא מאבדים תקווה. בין פרצוף תשעה באב אחד של נעם לאחר, הם ממשיכים לנסות. רבים ומשלימים, מיואשים ומתמלאים תקווה, וחוזר חלילה. הם טוענים שכל ריב כזה רק מחזק אותם יותר, מבחוץ נדמה כאילו הם נאבקים לשמור על גחלת שכבר מזמן כבתה, או ליתר דיוק – על גחלת שלא דלקה מעולם.
אבל למרות שאין להם, כמו שאני רואה את זה, שום סיכוי לשרוד כזוג בעולם האמיתי – הנחישות של נעם ומשה להישאר בתהליך נראית לי בכל זאת חשובה. גם אם הם לא מצאו את החצי השני שלהם, הם כן עוברים תהליך מדהים עם עצמם, וזה דבר מדהים לראות. מדובר בשני אנשים סופר מודעים לסביבה שלהם, שקיבלו במתנה ל-42 יום את ההפך המוחלט שלהם, בהמון מובנים; יכול להיות שדווקא המפגש הזה יביא אותם למערכת היחסים הבאה שלהם כשהם הרבה יותר טובים.
ועוד כמה נקודות:
*אם עוד פעם אחת רז ועינב ייתקעו עם הרכב אני אתחיל לחשוב שמדובר בקנוניה מכוונת
*נכון, שקשוקה בגשם זה איום ונורא לכל הנוגעים בדבר, אבל יותר מכולם - אני מרחמת על הצלמים
*שמישהו יאהב אותי כמו שרון אוהב את טופאק
*בכלל, אם רון היה מקשיב למשאלות ליבה של טל כמו שהוא מקשיב למסרים בשירים של טופאק, כולנו היינו במקום הרבה יותר טוב
*הג'קטים של רון. זהו, אין פאנץ'