גם המקום הכי יפה בעולם יכול לעשות הרגשה של כלא אם נמצאים בו עם האדם הלא נכון. כשלימור מסבירה למצלמתה הפרטית כמה קשה לה עם ליעד, אומרת ש"אין לאן לברוח פה" בעודה מכוונת את העדשה אל הנוף המרהיב שנשקף מחצר חדר המלון בסיישל, אני לא יכולה שלא להבחין באבסורד - אבל לא נותר לי אלא להבין ללבה; למרות שיש הבלחות של כיף פה ושם (או, ליתר דיוק, לעיתים נדירות), רוב האינטראקציות של לימור וליעד הן במקרה הטוב מקרטעות וקרינג'יות ובמקרה הרע מתסכלות להכאיב. ליעד ולימור, שנראה כאילו הם מצויים בכל רגע נתון על כלי שיט ימי כזה או אחר, חווים בחופשה הזו סוג של מחלת ים מטפורית: שיווי המשקל שלהם מתערער כשהם נחשפים לדפוס תנועה שהם לא מורגלים בו.
זה היה המצב עוד מתחילתו של ירח הדבש, כשליעד העיק על לימור בבדיקות אינסופיות של מצבה - המטרה אמנם הייתה לוודא שהיא מרגישה בנוח, אבל בפועל לימור הרגישה שהיא נחנקת תחת הכובד. גם בפרק הנוכחי, ליעד ממשיך להסתבך עם המילים ועם הכוונות ולעשות לעצמו שם של "הבחור ההוא שעשית לו סוויפ ימינה בטינדר כי הוא חתיך אבל במציאות הבנת שיש סיבה להיותו רווק". שוב ושוב הוא הוא שואל אם הכל בסדר במקום לעצור לרגע ולקרוא את שפת הגוף שלה (ויאמר לזכותה של לימור שהיא מביעה את הרגשות שלה בשקיפות מלאה), ושוב הוא מתנצל ומתנצל (ומתנצל על זה שהוא התנצל). כבר היה לנו ברור שליעד מסוגל להיות מציק בצורה לא נורמלית, אבל בהמשך הפרק יתברר שהבעיה כאן היא עמוקה יותר מזה: עדיין מוקדם בשביל לקבוע, אבל זה משהו בין חוסר טאקט משווע לבין הפקת סיפוק מסוים מסבלה של זוגתו, גם אם לא באופן מודע.
בארוחת הערב במסעדה, ליעד קובע על סמך כלום ושום דבר שלימור אגרסיבית, והיא, כמתבקש, נעלבת עד עמקי נשמתה - עד כדי כך שהיא קמה מהשולחן. מאוחר יותר, ואחרי שהבהירה לו כמה היא נסערת, הוא מציע שישן הלילה בנפרד ממנה מה שרק מעמיק את העלבון שהיא חווה. בארוחה במסעדה אחרת, היא מעירה הערה ספקנית וכלל לא משמעותית על המקום שהם סועדים בו, והוא מיד שולף קוצים - מחרב בעצמו את האווירה שהיא בהחלט לא ניסתה לחרב. וזה עוד לפני שהגענו לשיא (השלילי) של החופשה: כשהם שטים יחד על סירת המפרש, הם מתמודדים עם קצר נוסף בתקשורת. כל אחד מהם לא מבין מה השני רוצה ממנו, לימור מגיעה למצב שהיא צריכה להתחנן בפני ליעד שיעזור לה להשיט, כי קשה לה. הוא מסרב בתוקף, מביא אותה לקצה, וברגע של מצוקה ממשית ומובנת לחלוטין היא מחליטה לזנק למים ושוחה את הדרך שנותרה עד החוף. ובכן, הבריחה של רינת מהחופה והבריחה של מאי מקסטרו הום עומדות כעת בפני תחרות ראויה.
ועכשיו ברצינות: לא סתם אני מדגישה כאן את החוויה של לימור ולא את של ליעד. ברור שעבור שני הצדדים מדובר בחופשה מבאסת למדי, אבל מבין שניהם, ניכר שלימור היא זו שעושה מאמץ גדול הרבה יותר לראות את האדם שמולה, ואי אפשר להתכחש לכך שהיא מייצרת הרבה פחות נזק. אני באמת רוצה להאמין שליעד חף מכוונות זדון, אבל מה שכן - חוסר הביטחון מטשטש לו את הראייה, וההשלכות חמורות. אצלו, אין גוונים בין שחור ללבן; כל תנודה קטנה של לימור מקבלת בראש שלו פרשנות מפחידה, והיא, שבסופו של דבר לא עשתה שום דבר לא בסדר, גם צריכה להגן על עצמה מפני האשמות תלושות מהמציאות וגם לא זוכה להכרה וחצי הכרה בקושי שלה. אני לא רוצה להיות פסימית, אבל מרגיש לי שהקשר הזה יוביל למבוי סתום.
מעין ובן: היא מפחדת שזה יגמר, הוא מפחד שזה יתחיל
מעין מצאה שיטה חדשה להרגעת בן החרד: היא מתייחסת לימים שעוברים בסדרה כמו שמתייחסים לשנים בחיי כלב, משמע כל יום בתוכנית שווה לשבעה ימים בחיים האמיתיים. בהישען על הנרטיב הזה, במשך נסיעה שלמה הם מצליחים לשמור על אווירה קלילה יחסית - כמו בימים הראשונים שלהם יחד - אבל כשהם מגיעים לבית הוריה של מעין לא עובר זמן רב עד שבן שוב מציף לשיח את גורם הסטרס המוכר. הפעם, בפני אביה של מעין, שמספק את התשובה היעילה והמרגיעה "יהיה בסדר". אני לא יודעת איזה חלק בזה היה לעצות הגבריות של אליהו, אם בכלל, אבל נראה שלבן היה לילה מלא במחשבות: בבוקר שלאחר מכן, עוד לפני שמעין הספיקה לצחצח שיניים, הוא חושף בפניה את התוכנית הקטנה שרקם שנמצאת כרגע בשלבי תיאוריה בלבד: להמשיך לנהל זוגיות, אבל לנהל אותה מחוץ למסגרת של חתונמי.
בצפייה בפרומו אפשר היה לחשוב שההצעה הזו של בן הגיעה ממקום של וודאות פתאומית שבן חש בנוגע לקשר שלו ושל מעין. אבל המצב הפוך: בן לא מציע לה לעזוב את התוכנית כי הוא בטוח ורוצה להתמסר, אלא כי הוא לא בטוח ומפחד להתמסר. בשיחות של כל אחד מהם עם דני מתבהרת שוב האמת הלא נעימה על הזוגיות שלהם: מעין ובן שניהם מכירים באיכות ההתאמה, ואצל שניהם כל הטוב הזה מייצר פחד – אבל אלה שני פחדים שונים: אצל מעין מדובר בפחד שזה יגמר, ואצל בן מדובר בפחד שזה יתחיל. מעין מראה נכונות להיפתח ובן מקפיד להישאר סגור, והאמת שאני כבר הפסקתי לנסות ולהבין מה לעזאזל הוא רוצה (ולא בטוחה שהוא מבין בעצמו). מעין מתרגזת, ונראה שגם דני מעורער מהמצב. הוא נוהג בחוכמה ומעניק לבן במתנה את המילה "כרגע" - המתנה הכי טובה שכל אדם יכול לקבל; אני רוצה שבן יקבל אותה, ומצד שני אני לא בטוחה שהוא ראוי לה. נכון לעכשיו הוא בעיקר מעצבן אותי - בעיקר בגלל שהוא נרשם לתוכנית הכי תובענית בטלוויזיה בזמן שהוא לא מסוגל לשלוח לב אדום בוואטסאפ כי זו פשוט מחויבות גדולה מדי עבורו.
עידית ורפאל: משחק השקט, אבל כזה שלא נגמר במילים "פוס משחק"
אם לא הבנתם את זה בפרק החתונה שלהם, שהיה תחליף נהדר לכדור שינה, בפרק הזה כבר ברור שעידית ורפאל הם אינם אנשי שיח. מצוקת התוכן ניכרת עוד בדקות הראשונות, כשאנחנו נאלצים להקשיב לשיחה ארוכה מדי שניהלו השניים האלה בסוגיית מדהימותו של עידן רייכל. והנה ספוילר – זו תהיה השיחה הכי ארוכה שהם ינהלו בירח הדבש בפורטוגל. בעצם, הגזמתי: זו תהיה השיחה היחידה. חשוב לציין שעידית - אישה שדברנות היא בהחלט איננה אחת מתכונותיה - דווקא מתאמצת ומנסה לדובב את רפאל, לסחוט ממנו התלהבות מהמתרחש בהווה או פרטים עסיסיים על העבר. אבל הוא, בהפגנתיות כמעט, מסרב לתת לה עם מה לעבוד. הדינמיקה המתהווה לא משאירה לעידית ברירה: היא נכנסה לתפקיד המראיינת, והמרואיין שלה פשוט לא מוכן לשתף איתה פעולה.
מילא ההימנעות של רפאל ממענה לשאלות אישיות, עם זה עוד אפשר להתמודד, אבל בהמשך הפרק הוא עושה דבר אסור: שותק במכונית. עכשיו, שתיקה במכונית זה דבר שיכול להתקיים רק אם המשתתפים בה הם א. הורה וילד ב. זוג נשוי משכבר הימים ג. שני אנשים שמכירים כבר שנים בקונסטלציה אחרת. לייצר שתיקה ברכב עם מכר טרי זה דבר אכזרי לעשות, זה אנוכי, זה מעמיד את אותו אדם במצב בלתי אפשרי של חוסר אונים ומבוכה. עידית אולי סלחה לרפאל כשראתה אותו משתעשע ומשתחרר בסדנת הריקוד, אבל אני לא אתרכך עד שהוא יוכיח שיש לו יותר משמונה מילים בלקסיקון.