יכול להיות שעידית ורפאל באמת כל כך קרובים כמו שהם אומרים שהם? ובכן, הנרטיב הזה נראה יותר מחובר למציאות ופחות כמו סיפור שהם מספרים לעצמם כדי לשרוד את "התהליך" כשהם שומרים על סף תסכול מינימלי. עד עכשיו הרגשתי שאני רואה איש עצור - אפילו בלתי חדיר - ואישה שלא יודעת כיצד לתקשר רגשות, אבל יכול להיות שעידית ורפאל פשוט מדברים בשפה שונה משלי. בריקאפ הקודם צחקתי על הביטוי החוזר "תשתית של חברות", אבל זה לא כי אני לא מאמינה בתשתית כזו כבסיס ראוי למערכת יחסים, אלא כי הייתה לי תחושה שהחברות שקיימת בין עידית לרפאל היא פחות מעניינת או עמוקה מאשר השיחות בעניינה. אולי זלזלתי לשווא: הרי שתיקות יכולות להעיד על שני מצבים הפוכים - או שיש ריחוק שלא ניתן לגשר עליו, או שמרגישים מאוד בנוח זה בחברת זו.
ולמה אני מגיעה למסקנה הזו דווקא עכשיו? ובכן, קודם כל, כי בפעם הראשונה - רפאל היה זה שיזם את הסלפי. הקטע הזה צולם מאחור, אבל נראה לי שהוא אפילו חייך. שנית, כי עידית הייתה כזו מותק כשעמדה וחיכתה לרפאל על שפת הכנרת, מתכוננת לקבל אותו אחרי שחיית הבוקר שלו (בסצנה יפהפייה שנראית כאילו היא לקוחה מ"ריקוד האש"). זה היה מרגש כי המחווה הזו הייתה בו בזמן מחווה של מאוהבת טרייה לקראש שלה ומחווה של אישה לבעלה מזה שנים; זה היה מרגש גם כי רפאל עצמו התרגש, בדרכו המאופקת, מההתלהבות של עידית ממנו.
דבר שני, והוא אולי המהותי ביותר: במפגש הזוגות בלט משהו שלא יכול היה לבלוט קודם לכן - עידית ורפאל הם שניהם אנשים מתבוננים. ולא רק שהם אנשים מתבוננים כל אחד בנפרד, אלא שניכר שהם סיגלו לעצמם יכולת התבוננות משותפת, עיבוד משותף והבנה משותפת של המתרחש סביבם. ביום השני למפגש הזוגות, שהיה כולו בסימן רפלקציה עצמית וזוגית של המשתתפים, רפאל ועידית תפקדו בתור הדני והיעל התורנים: יחד, ממש כישות אחת, הם היו חדים ומדויקים, הצליחו לזהות את האישיו שמרחף מעל למערכות הזוגיות של האחרים (בין אם ברגע זה או בכלל) ולשאול את השאלות הנכונות, להתעניין באמת אבל בלי לחטוא בחטטנות וברכלנות.
הראשונים שמתכווצים תחת עיני הנץ של עידית ורפאל הם בן ומעין, שבכלל התכוונו להעביר שיעור בזוגיות בריאה לליעד ולימור (עליהם נדבר בהמשך, אל דאגה) - אבל נוכחו לגלות שלהם בעצמם יש עוד לא מעט ללמוד. בן, כמו השפמנון, "נורא רוצה לנשום אוויר יחסית לדג" (יעני, הוא נורא רוצה להיות רווק יחסית למישהו שמשתתף בחתונמי, הבנתם?). מעין, מצידה, נורא מנסה לשכוח מההססנות שלו ומכסה אותה בנשיקות, אבל מתחת לחיוכים שלה מתקיימת דאגה אמיתית, ורפאל לא קונה את ההצגה (הצגה שמעין, אגב, מעלה בעיקר בשביל עצמה).
הרי זה לא רק שמעין רוצה יותר וחוששת פחות. זה יותר מזה: בן די נהנה מהעובדה שידו על העליונה – הוא מקפיד להמשיך ולתחזק את הנרטיב הזה בנאומים ציבוריים בזה אחר זה, גם כשמעין לצידו. עבור מעין, זה לא רק שברון לב או ערעור דימוי הגוף שלה, אלא זו פגיעה של ממש באגו. ואכן, מעין נכבית, משפילה את הראש ומושכת את חולצתה כדי להסתיר את המחשוף, ובן מתעורר רק אחרי שרפאל - איש שלא מכיר את מעין - מסב את תשומת ליבו למצבה. בן ומעין יכולים להמשיך להגיד ש"בסך הכל כיף לנו" כמה שהם רק רוצים – כשאני רואה אותם מתנשקים אני כבר לא מתמוגגת, רחוק משם, אני רואה טרגדיה בהתהוות.
הבאים שעוברים סשן אינטנסיבי בתא הוuידויים של עידית ורפאל הם גיא ומתן, והפעם, עידית היא זו שזורחת במלוא עוצמתה. בשיחה שלהם, גיא מברבר על פערים וסותר את עצמו משהו כמו חמש פעמים בחמש דקות (לא הבנתי, השאיפה היא לצמצם את הפערים או ללמוד לחיות איתם? תיסגר על אג'נדה אחת, בבקשה). בכל מקרה, לאורך פרקים ארוכים הפער בין גיא למתן – מלבד הפער האישיותי הברור מאליו - דובר רק בעקיפין, ולכן נזהרתי גם אני מלהסיק מסקנות נמהרות, אבל עכשיו זה בחוץ (בערך, אבל אסתפק בזה): גיא ומתן לא שוכבים, והם לא שוכבים כי גיא מחפש, ובכן, טיפוס מיני אחר: הרי "רזה מדי" זה שם קוד ל"לא גברי מספיק", ו"לא גברי מספיק" - ובכן, גם זה שם קוד.
נושא המשיכה צף בהמשך בשיחה של מתן עם מעין, שהפכו לחברי נפש א' - על רקע היותם הומו רגיש שאוהב נשים ואישה תוססת שאוהבת הומואים וב' - על רקע היותם אנשים שנמצאים בזוגיות עם גברים שמפחדים מהיקשרות. שניהם אינם הטייפקאסט של האדם שהם גרים איתו, וזה כואב, אבל אי אפשר למחוק את הכאב הזה, רק לצמצם אותו: כמו שמעין אומרת, מתן צריך להבין שהבעיה אינה בו אלא בדפוסים של בן הזוג. האם זה מה שיגרום למערכת היחסים של גיא ומתן להצליח? לדעתי לא, אבל זו גם לא ממש הנקודה. אם מתן יצא מהמסגרת של חתונמי כשהוא חומל על עצמו קצת יותר, זה כבר משהו.
ליעד ולימור של העתיד מאושרים, בנפרד
אם נחזור לקליניקה של עידית ורפאל, גם משה קפץ לטיפול קצר, וחזר ממנו די מעורער אחרי שרפאל האשף עימת אותו עם העובדה שהוא ומאי בעצם לא בילו כל כך הרבה יחד ביממה האחרונה. בערב, היה כאן מקרה ביצה ותרנגולת: מאי נטשה את משה לטובת לימור העצובה כי משה היה מרוחק ממנה ושתק הרבה, או שמא משה היה מרוחק ממאי כי הוא חש שהיא באה במטרה לפטפט עם אחרים? בכל מקרה, השיחה עם רפאל ככל הנראה גרמה למשה להבין שהוא מתגעגע, ויותר מזה, לרצות להזכיר – לעצמו, למאי, לרפאל ולעולם שבחוץ – שהוא ומאי אכן זוג, זוג טוב. וכל כך יפה הוא דיבר איתה, כמעט ירדו לי דמעות: בצורה רגישה ושקולה הוא הסביר שהוא רוצה להיות מסוגל להרגיש שיש לו מקום לדבר על דברים שמפריעים לו, מבלי שהיא תרגיש שהוא עומד לעזוב – כי הוא לא עומד לעזוב. בתור מי שנמצאת לעיתים בעמדתה של מאי, אחת שזקוקה לאשרור כדי להצליח לעמעם את חרדת הנטישה, התרגשתי על אמת.
ומה באשר לליעד ולימור? וול, בבוקר שאחרי הטלטלה הגדולה אנחנו מגלים על אחד המוקשים המשמעותיים ביותר בקשר שלהם, שלא נידון בהרחבה עד כה: החרדה של לימור מהמצלמות. לליעד הן לא מפריעות במיוחד, והיא טוענת שהיא מתקשה להיות אותנטית בסביבתן. אנחנו לעולם לא נכיר אותה בלעדיהן כדי לגלות אם היא דוברת אמת. ובכל זאת, ובלי לקבוע שההתנהגות שלה בערב הייתה הגיונית או מוצדקת, אפשר לנסות ולהיכנס לרגע לנעליה - לחשוב על עצמנו כעל אישה שברירית שלכודה ברחבה מרושתת מצלמות ואין לה לאן לברוח.
הדינמיקה של ליעד ולימור איומה, אבל הם לא ייאלצו לחיות אחד לצד השנייה לנצח - וברגע בו הם השלימו עם זה בעצמם, הם הצליחו לראשונה לחוות יחד שלווה אמיתית. כשליעד מצלם את לימור במצלמתו האישית הוא מבקש ממנה להקדיש מסר לעצמה העתידית, ופתאום נוחתת עליה ההבנה שבעוד עשר שנים ההשתתפות בחתונמי תהיה אנקדוטה וליעד יהיה לא יותר מאשר זיכרון רחוק. גם בלי שלימור וליעד דיברו על הרגע הקטן הזה ועל המשמעויות שלו, ברור שהוא הכניס אותם לפרופורציות: הניסוי הזה לא מוכרח להצליח, הם לא חייבים!!! תכף התוכנית תסתיים, ייפרדו דרכיהם ואחרי שנה של סלביות מפוקפקת החיים יחזרו למסלולם.
נ.ב: מישהו יודע איפה היו ליאור וקטיה במשך כל הזמן הזה?