ישנו איזון חשוב בתוכנית כמו "הכוכב הבא" בין המוזיקליות לבידור. זה חבל דק מאוד להלך עליו, אבל גם מהותי - אף צד לא יכול להתעלות על השני, אחרת הכל מסתחרר יותר מדי לכיוון אחד. שני הפרקים האחרונים, שהיוו את שלב הדו-קרב שצמצם לנו את רשימת המתמודדים לתריסר, איבדו קצת מהמנוע המוזיקלי, ונשענו יותר מדי על הבידור. כלומר, אלו היו פרקים שבהם אסי ורותם תפסו את מרכז הבמה והגוון הצהוב והמשועשע שלהם נכנס להילוך גבוה.
התחלנו במיני שעשועון "מי זו זאת שצוחקת?" (קוראים לה לירון, ואתם צריכים להכיר אותה למרות שהיא קיבלה כותרת שנעשתה בפאוור פוינט), המשכנו בלרלרת על נהג מוניות, שריפת נענע לגירוש עין הרע, חיקוי השופטים, פארודיה על השיר של בן אל לאורטל עמר, הלבשת הקרטון בדמותו של ארז טל בפאה והגענו עד הרגע הקרינג'י של הבכת בן זוגה של עדן אלנה. וכל זה רק בפרק הראשון השבוע! ברור שזה התפקיד שלהם, וברור שיש לזה חשיבות, אבל ברגע שהאיזון מופר, זה קופץ מסביר למוזר מהר יותר מהאצבע של קרן פלס על כפתור הכחול.
האיזון הבעייתי בין שואו למוזיקה התבטא גם בהופעה של אוהד שרגאי, שהיתה הרבה יותר מופע ראווה מאשר מופע מוזיקלי מרשים. זה עבד נהדר, שלא תבינו לא נכון, והאירוויזיון זה בדיוק המקום לדפוק שואו, אבל הפרנזים, הפרפורמנס המעניין והדראג קווינז/קינגז לא מפצים על זמר שלפחות ביחס לשאר המתחרים, לא מצליח לזרוח כמו שצריך. רוב השופטים נהנו מזה, במיוחד מהזווית של ה"אמירה" (וואו, דראג קווינז בתחרות אירווויזיון. כמה חתרני ופורץ דרך), אבל אמדורסקי - כזכור, השופט שכולם לוקחים ברצינות - תקע סיכה מדויקת בבלון הנצנצים הזה כשאמר שהיה רוצה לראות עוד שכבה מתוחכמת יותר. לשם שינוי, הקהל היה לצידו של השופט הקשוח, כשרק 21 אחוז (מתוך 60) הצביעו בעד המופע של שרגאי. ואם הדיווה (דיוו? אוקיי) היה פותח את העונה עם ביצועים מהסוג הזה, ואז פועל כדי להתחיל להשתפר, זה היה עשוי להוביל אותו לגמר, אבל כרגע זה מעט מדי ומאוחר מדי.
רוב הביצועים בשלב הזה היו טובים, אפילו טובים מאוד, אבל בניגוד לשלבים הקודמים לא היו הרבה רגעים שנזכור בסיום העונה, אולי למעט הביצוע של מורן אהרוני ל-"Stone Cold" של דמי לובאטו. אהרוני היא דוגמה נדירה לזמרת בעלת יכולות ווקאליות יוצאות דופן שיודעת בדיוק מתי להתרברב בהן, ומתי להישען אחורה בנוחות ולתת למוזיקה לדבר, והביצוע הזה לא היה מרגש במיוחד, אבל מקצועי לעילא והוכחה לאינטיליגנציה המוזיקלית שלה. גם הביצוע של אור עמרמי ברוקמן, כהרגלו, היה מצוין (חרף האדום והנזיפה הקצת קטנונית מצד אמדורסקי), ועל אף שירד אוקטבה מהטון הקבוע שלו, הילד הזה לא מפסיד הזדמנות לפתוח מבערים ולשרוף את האולפן.
אולי התרגלנו יותר מדי לטוב, אבל בפרק שבו ללי, אלה-לי, רביב, גאיה ועדן סיון לא הצליחו להשאיר חותם, קשה שלא להיות קצת מאוכזבים. לפחות אף אחד מהמתמודדים החזקים של העונה (ויש הרבה) לא הפיל את עצמו, ובסיום הדו קרב נפרדנו מעומר אליהו - זמר בעל קול נפלא, פרפורמר סוחף ואיש חמוד מאוד, אבל ניכר לאורך התחרות שהוא עדיין לא אפוי מספיק לשלבים המאוחרים. זה בסדר, מותר גם פרקים שבהם שום דבר יוצא דופן לא מתרחש, שבו החלק המעניין ביותר היה הדינמיקה הקבוצתית של כל חברי הנבחרת (רואים אסי ורותם? כשאתם רוצים לעשות תוכן מעניין אתם יכולים). סך הכל, שבועיים לפני הגמר, הגיוני שתהיה ירידת מתח קלה. נותר רק לקוות שזו ירידה לצורכי עלייה.