גבירותי ורבותי, אנחנו גאים להציג בפניכם את הזוכה האמיתי בכוכב הבא לאירוויזיון שנת 2019 - התקף החרדה בן שלושת החודשים הבאים של קובי מרימי. השחקן הביישן עם קול החזן ולוק של רב המלצרים הוא הנציג של ישראל לתחרות האירוויזיון, במה בסדר גודל שמרימי לא ראה כמותה בחייו. מול כל אירופה, עם כל משקל הזכייה של שנה שעברה על כתפיו. איזה. פאקינג. פחד.
אבל רגע, לפני שנקפוץ למאי 2019, בואו ננסה להבין מה לעזאזל קרה אתמול מתחת לכנפי הבן אל. זה היה ערב עמוס וצבעוני במיוחד כיאה לגמר מהז'אנר האירוויזיוני: אסי ורותם הגיעו עם מינימום פטפטת, סטטיק הגיע עם ג'ט לג ושיני זהב, בן אל היה איקרוס, אמדורסקי סבל מהקונפטי, מרגי בא ממשמרות זה"ב וכולם לא שכחו שהם שרים עם פלייבק. בקיצור, חגיגה. כלומר, חוץ מלמאיה בוסקילה.
אחרי שבמשך עונה שלמה התמרמרנו על שצף מחמאות השופטים שנפלו לרגליה (למעט אמדורסקי, כפרה עליו), אין שום שמחה בלראות חלום נמחץ. חוץ מזה, לא משנה איזה השוואות לשואב אבק נשלוף, את הסטירה המצלצלת היא כבר קיבלה מהקהל, שלא רק שנתן לה את הניקוד הנמוך בגמר (54 נקודות ושני אדומים ראויים), אלא גם בחר להשאיר את שפיטה על חשבונה. את שפיטה!
הו שפיטה, מה נעשה בלעדיך? על מי נכתוב טורי דיעה וסטטוסים מרירים? מה יהיה סלע המחלוקת הבא שיסיח את דעתנו מפוליטיקה אמיתית - רק כדי לדבר על פוליטיקת זהויות? תראי, שפיטה, רותם שפי, אום כולכלום, בייבי אוריינטל למבוגרים - בניגוד לבוסקילה, שגם כשאפשר לחלוק על איכויותיה אי אפשר לטעות בכוונותיה, את עשית הכל כדי לזכות בבוז אותו ספגת במהלך העונה. הדמות שלך נולדה לעצבן, ובזה עשית עבודה נהדרת, אבל בטח יש איזה פתגם ישן בערבית שאומר שתופסים יותר זבובים עם מי ורדים מאשר עם לבנה. אז איך אומרים? اخرس. זה אומר שאט אפ.
עד כה, הכל היה טוב ויפה, ישראל חמקה משני הכדורים האלה. אבל האכזבה הגדולה של הערב חייבת להיות כיתריה, אחת מהמתמודדות החזקות והיציבות של העונה שכשלה על רגליה בגמר. זה לא שהביצועים שלה ל-"Locked Out Of Heaven" של ברונו מארס או "Impossible" של ג'יימס ארתור היו רעים, אבל בניגוד לביצועים רבים שלה לאורך העונה, היה חסר בהם את העוצמה שכבר ראינו ממנה. הבחירה בשירי פופ שלא מדגישים את כוחה הגדול לצמרר - הביאה למפלתה, ואולי אם היתה הופכת על פיו שיר ישראלי, כפי שכבר עשתה בעבר, היתה יכולה לתת תחרות צמודה יותר למרימי.
אה כן, בחזרה לקובי מרימי. צריך להודות - האדם הנכון ניצח. מרימי נמצא בדיוק על התפר שבין זמר מוצלח לשואו מעניין וגימיק קטן מספיק כדי לא להיחשב טכנית גימיק. עברנו הרבה עם מרימי במהלך העונה - אהבנו אותו בתור זמר הפופרה (פופ־אופרה, בחיי שזה ז'אנר אמיתי) הביישן, התאכזבנו כשגילינו שהוא שחקן אופרה ושקצת רימו אותנו עם תדמית הביישן הלאומי, התאהבנו בו מחדש עם היודלים, נמאס לנו מהיודלים, כעסנו כשהוא הודח אחרי ביצוע לא מוצלח והתאהבנו בו שוב בדיוק בזמן לגמר. מרימי שוב הצליח להפוך שיר קלישאתי לביצוע מצמרר, ובפעם האחרונה לפני האירוויזיון הוא זרק לנו חיוך קטנטן רגע לפני שפתח את המבערים שדאגו לו לניצחון המוצדק.
בדומה לנטע ברזילי, מרימי הוא הימור כנציג לאירוויזיון. בשנה שעברה זה השתלם לנו, השנה הסיכויים פוחתים (בדקו סטטיסטית כמה דאבלים היו), אבל אם אנחנו כבר מהמרים - אז להמר על מרימי. כבר מתחילת העונה היה ניכר שהשופטים מחפשים צבע שונה גם הפעם, ואין ספק שעם מרימי הם מצאו אותו. יפה לראות שגם הצבעות הקהל הלכו לשפם והחליפה, כך שהוא אמנם לא קונצנזוס, (וכל עוד הוא לא יזכה הוא גם לא יהיה. בדיוק כמו נטע, אהם), אבל הוא ללא ספק הבחירה הנכונה. עכשיו נותר רק להתאים לצבע השונה שלו שיר אירוויזיוני נפלא ולשים את כל הז'יטונים על הזמר הנבוך, הפייטן והמתוק קובי מרימי. איזה. פאקינג. פחד.