שלב הביניים, קרב השיאנים, האפטר פארטי של האודישנים - לא משנה איך תקראו לפרקים שלפני הזנקת נבחרת "הכוכב הבא", דבר אחד בטוח תמצאו בהם: פאנל שופטים שחוגג על האפשרות לספר בפנים קודרות למתמודד ש"כדאי תדבר עם המשפחה שלך" כי - הפתעה! - "אתה עומד לבלות איתנו עוד הרבה זמן". זה תמיד שקוף, זה תמיד מותח, והמתמודדים קונים את זה פעם אחר פעם. אבל לא כל המתחרים הגיעו למעמד הזה, כי חלקם נשרו קודם, ואחרים הרוויחו קיצור דרך נחשק.
למעשה, רק שלושה מתמודדים זכו לעת עתה בכרטיס כניסה ישיר לנבחרת. האחרון שבהם, תמיר גרינברג, הצליח לנצל בחוכמה את העובדה שבשלב הזה אין קהל אלא רק שופטים, ועשה את הדבר שתמיד עובד טוב אצל יושבי הפאנל (ופחות אצל ההמונים): שר שיר מקורי. לתמיר יש קול שנשמע קצת יותר מדי חו"ל, ויהיה חבל לראות את המיליון הולך לזמר שבכלל לא ינצל אותו כאן, אבל שום דבר לא יעצור את השופטים שמתפוצצים מהקול העמוק והעוצמתי שלו. סטטיק מבהיר שזכייה היא לגמרי על הפרק, ונינט אומרת לו ש"יו'ר דה ריל ת'ינג" ו"איט'ס יו'ר קולינג". וואטאבר, גירל.
בגלל שקרב השיאנים מתקדם בקצב גבוה בהרבה מהרגיל, אין מנוס מלעבור בזריזות על עוד כמה כישרונות חשובים שהמשיכו לשלב הבא: שי המבר ביצעה גרסה שקטה ל"הכל עד לכאן", שיר מופתי שידע קאברים טובים יותר. ולקראת שלב הנבחרת, אפשר רק לקוות שלקיחת האוויר שלה לפני כל הברה תהיה מעט פחות בולטת לאוזן; יוטל גז שר את "Someone You Loved", בלדה שמיצינו כבר לפני שנה, וזכה שאיתי יהמר עליו (כן, גם עליו) לגמר; ואורית שלום המוכשרת ביצעה את "Out Here on My Own", אם כי לא בצורה גדולה מהחיים כמו שמצופה מהשיר הזה.
גם הפרק של יום חמישי היה עמוס באנשים שאפשר לדבר עליהם במונחים של "מיליון" ו"רביעייה" - אולי עוד יותר מאתמול - וזה מבלי שנתעכב על סהר טויטו וליה שקד, שני כוכבים בפוטנציה שלא מן הנמנע שסביר שיגיעו רחוק. אבל עם כל הכבוד, לאף אחד אחר בעונה הזאת אין גוון קול כמו זה של ואלרי חמאתי, שהצליחה לקחת שיר חרוש של אמיר דדון ולהעניק לו חיים חדשים לגמרי. איתי בכה (בפעם השנייה באודישן שלה), נינט הודיעה שהיא "שמה את המיליון עליה", ואמדורסקי המשיך להתעקש שהיא נשמעת מיושנת מדי. אפילו אם זה נכון (וכנראה שכן), לא זכור מתי בפעם האחרונה הייתה על המסך מישהי שנשמעת ככה. וזה אומר המון.
עוד שני ביצועים מבריקים מהפרק של יום חמישי, שגם העבירו את המתמודדים באוטומט לנבחרת, הם אלה של מתן לוי ודורין הירבי. הגרסה של מתן ל"אבא" של ישי לוי, אולי הקאבר הוויראלי הראשון מתוך העונה הזאת, הוכיחה שמדובר באחד הנציגים הבכירים של הז'אנר הים-תיכוני השנה, ואם אחרי יותר מדי שנים מישהו מהם יגיע רחוק - לא מן הנמנע שזה יהיה הוא. השיאים של מתן היו ברגעים הצרודים שלו, והביצוע היה כל כך מרגש שהוא גרם לבן אל להתפרק ולדבר על שימי (בימים שלפני הסולחה) ולשירי ונינט לשאול אם אבא של מתן מת (הוא לא).
במקרה של דורין, הזמרת הצעירה עשתה את הבחירה הכמעט מתבקשת והלכה על "Driver's License", שיר הפופ הכי טוב של 2021 שתפור עליה בול. וכשזה תפור בול, זה גם נשמע בול. מעבר לעובדה שמדובר בגרסה טובה ומרעננת יותר מהמקור, דורין לא דומה לאף זמרת אחרת שיש בישראל, ובזמן שכמה מהשופטים כבר מסמנים אותה למיליון, סטטיק הצליח לפצח את המהות שלה למילה אחת בלבד: "פלואולס". זה עוד לא הימור רשמי, אבל נראה שהגענו לשלב בקשר בו המשאלה הזו צריכה להיכתב - עמדת הטור הזה היא שדורין יכולה, אמורה וחייבת לזכות.
ועד שדורין תגיע לגמר, מה שכנראה יקרה, אסי ורותם מחליטים לחזור 18 שנה אחורה ולהחזיר את כולנו לגמר החשוב בתולדות הגמרים: ניצנים 2003. תחת מסווה של בחירות לנשיאות ועד השופטים, עם קאמבקים מבורכים של צביקה הדר, רותי ואפילו המעטפה, שירי מוכרזת כזוכה הגדולה ברגע של תיקון היסטורי. רק שאז מתברר ש"מישהי" הובילה ל"אי סדרים", שירי ונינט נשארות בידיים ריקות, ואיתי לוי-גבסו גורף את כל הקופה. היא אמנם לא צריכה להוכיח כלום בשלב הזה של הקריירה שלה, אבל מדהים לגלות איך טראומת ניצנים הפכה כל הפסד (גם השטותיים שבהם) של שירי לכאב קשה מנשוא.