שמתם לב לזה? קלטתם את השוני? נו, בטוח שמעתם בעצמכם את ההבדל בין הפרק של יום ראשון האחרון לזה ששודר במוצ"ש. לזה, רבותי, קוראים קפיצה ברמה, אשכרה שנה חדשה. ביום ראשון עוד השתכשכנו בשלבי הסינון לנבחרת, אבל במוצ"ש קפצנו הישר למים העמוקים מהקרש של הגדולים. רק תראו את המספרים מדברים: הביצועים של הסינון זכו לציון ממוצע של 3.1 כחולים למתמודד, וזה של הדו קרב כבר קפץ ל-4.5 כחולים. אפילו אמדורסקי לא הצליח להרוס את הסטטיסטיקה.
שלב הסינון הכאיב לנו קצת בגזרת האמנים יוצאי הדופן, במיוחד עם הדחתן של רון כהן וליהי טולדנו, אם כי יש לומר שאלו היו הדחות מוצדקות - כהן בחרה בעיבוד לא מוצלח ל"אף אחד לא בא לי" של קרולינה שלמרבה הצער והתימהון הצליח גם לא להישמע מספיק שונה מהמקור, וגם להוציא ממנו את העוקץ המקורי - פספוס אחד קטן שהגיע בשלב מהותי. טולדנו דווקא דבקה בדרכה, אבל שילוב בין ביצוע לא אידיאלי לסגנון המוזיקלי המאוד ספציפי, והבאמת טיפה מיושן, הוציא גם אותה מהתחרות. אנחנו עוד נשמע משתיהן בעתיד, אבל זה לא הולך להגיע לאירוויזיון בזמן הקרוב.
לצד הפספוסים, קיבלו גם ביצועים מצוינים מלואי עלי ולינוי אקלה (שהופיעה הפעם עם בן זוגה, גיל שפירא). על אף שהם שרים בז'אנרים שונים לחלוטין (מבחינה מוזיקלית: עלי בא מארצות ערב, אקלה לגמרי מארצות הברית), שניהם דומים בגישה שלהם למוזיקה. הם זמרי ז'אנר שמצליחים לצאת החוצה מהאזורים הבטוחים ובעזרת קמצוץ של ניחוח פופי לקרב את העולם שלהם למרכז הבמה. שני השירים שביצעו, עלי את "כאב של לוחמים" של עידן עמדי ואקלה את "You’re the One That I Want" מגריז, קיבלו טיפול בכפפות משי שנתפרו למידתם של הזמרים המסקרנים האלה.
אבל הטופ, כאמור, הגיע דווקא בפרק הדו קרב. כבר בפתיחה קיבלנו ביצוע ורסטילי באופן מרשים של עדן אלנה שסוף סוף הזכירה למה היא זכתה כבר בריאליטי אחד. לצד הרקדניות, קטע הראפ המדויק והאטיטוד המשוחרר, הביצוע של אלנה היה כל כך טוב עד שאיתי לוי שכח שהוא עוד צריך לשמוע את התבלינים לפני שעדן עוברת לשלב הבא. התבלינים, מצידם, נתנו ביצוע סוחף לשירה של עדן בן זקן "תל אביב בלילה", אבל התחרות הבלתי אפשרית מצד אלנה הכריעה את הכף (וגם תכלס, הקהל, שלא הצביעו בהמוניהם). אל תותרו עליהם עדיין, לא מן הנמנע שהם ישארו בתחרות, אבל מול ביצועים שכאלה יהיה להם קשה להתחרות. או גרוע מזה, מול אור עמרמי ברוקמן.
קצת קשה לשים את האצבע על מה בדיוק הופך את עמרמי ברוקמן לכל כך יוצא דופן. אולי זה הקול העמוק, אולי הרגישות הווקאלית, התחכום בהגשה או הפרופורמנס הממגנט, אבל יש כאן נער בן 17 ששר עם ניסיון של חיים שלמים (ובאמת לא חסר לו ניסיון. חפשו ביוטיוב של אבא ברוקמן סרטונים של אור שר בבית הספר היסודי. זה חמוד כל כך). ועם כל הכלים האלה הוא ניגש לשירֵי הישראלי העצובי, שנוטים להתאמץ לרגש ולשעמם בביצוע, ושם עליהם את הטייק האישי שלו שצובע אותם מחדש כשירי מפלצת עוצמתית. הילד הזה יגיע לגמר, אפילו לאמדורסקי אין ספק. "הדבר הכי מדהים בתוכנית" זו הצהרה נדירה ממנו, אבל הוא לא טועה.
מכיון אחר קיבלנו את הביצוע המלהיב של אלה-לי להב ל-"Hay Mama", ששלפה מהשרוול את הפופסטאר הפנימית שלה. היא העלתה את ה-BPM, העצימה את השואו, הוסיפה ריקוד ובאופן כללי הרגישה טבעית על הבמה, מה שהיה ניגוד מוחלט לכמה שניקי גולדשטיין היה לחוץ על הספסל. אם זה לא היה מספיק כדי להעמיס על המסכן, גם הראו את האירוח שלו מגיל בר מצווה ב-"רואים 6/6". מה נגיד? עמרמי ברוקמן הוא לא היה. ובכל זאת, מודים שהופתענו. הבחירה השחוקה ב-"Creep" של רדיוהד דווקא השתלמה לו והוא נתן את הביצוע הטוב ביותר שלו עד כה. התיאטרליות אותה תיאטרליות, אבל הפעם זה שיחק לטובתו, והוא זכה לסייב מוצדק מצד שירי. אבל ניקי, נשמה, כפרה, חיים של ריטה, אתה עומד מול הדור הבא. הפעם שרדת, אבל בפעם הבאה זכור שאתה מול חבורת בני נוער אכזריים בקטע אחר.