נתחיל עם הבשורות הטובות: הגענו לשלב שמיניית הגמר והשופטים מתחילים לאבד סבלנות. די כיף לראות את שולחן השופטים מתחיל להיפרם, מתחלק למחנות ומתחיל להיכנס במתמודדים. אוקי, אולי חוץ מבמאיה בוסקילה, ששוב נתנה ביצוע כל כך מתאמץ עד שאנחנו רוצים לאחל לה מזל טוב על הביצה שהטילה, ובטוחים שהיא תהיה אם נהדרת לאפרוח הטרי.
בכלל, הדואט עם כיתריה רק הוכיח שוב את ההבדל בין קלאס לפארש. בעוד שכל גל קול של כתריה מחושב ומדויק, מאיה זרקה את כל הפצצות שלה ללא הבחנה. "Bang Bang" של ג'סי ג'יי ואריאנה גראנדה פשוט עבר גאנג-באנג. עם סיום השיר שתי הזמרות לא התאפקו ופצחו בקרב צעקות שנועד להציג את המנעד הווקאלי שלהן, והתוצאה היתה מביכה במיוחד עבור בוסקילה. שמישהו בבקשה ירגיע אותה.
הדואט המתחרה של דניאל ברזילי ועופרי כלפון הציג את ההיפוך המושלם לצעקנות של בוסקילה, אבל לאו דווקא במובן החיובי. מדובר בשני זמרים בעלי גווני קול יוצאי דופן ושליטה מרשימה ביכולות שלהם, אבל עוד מראשית התחרות הבחירה שלהם לדבוק בשירי סופשבוע רגוע הופכת למשעממת יותר ויותר, ולחלוטין לא מתאימה לבמת האירוויזיון. שירי מימון הגדירה את זה יפה בפרץ מילים שלקוח הישר מדף מסרים של משרד התרבות - "ישראלי, נקי ומרגש". עידן רייכל, בקיצור. הקהל מת על זה, השופטים קונים את זה, אבל בכנות? נרדמנו. מישהו חושב שזה מה שיביא את הדוז פואה מהאירופאים?
אגב דברים שלא יביאו ניקוד - שפיטה עדיין בתחרות. הפקת התכנית עושה מעל ומעבר כדי לסחוט מהסרט-ערבי-של-שישי הזה את כל הדמעות, ואכן ההשתתפות שלה עושה רעש חיובי לתכנית, אבל רעש מתיש לקהל. הדו קרב של שפיטה מול טאי, הפעם ללא הצבעת השופטים, רק הדגיש עד כמה הקהל הישראלי לא מתחבר אליה: 37 אחוזים, אין יותר ברור מזה. סקעת ניסה לתרץ ולנחם את שפיטה באומרו שגם בשנה שעברה עם נטע ברזילי, "הקהל לא אכל אותה בהתחלה", אבל סקעת, אנחנו בשמיניית הגמר. התחלה כבר מאחורינו.
השופטים ממשיכים להרעיף על שפיטה כחולים (למעט בן אל שמתנער ממנה באופן עקבי) בזמן שהקהל לא קונה את הקטע. אבל למה בעצם? הביצוע שלה ל- "Material Girl" של מדונה עוזר להבין. מנקודת מבטם של פרופורמרים, שפיטה עושה את הכל נכון: תלבושות, רקדנים, תנועה על הבמה, אביזרים. אפילו הביצוע הקולי שלה מדויק והעיבודים קולעים. אבל הקהל לא מסתכל על החלקים שמרכיבים את שפיטה ולא מתרשם מהפרופורמנס המדויק, אלא רואה את החבילה בשלמותה. והחבילה הזו, גם אם נתעלם מכל הדיון התרבותי המעייף שמסביב, פשוט לא טובה או מעניינת מעבר לשואו חמוד. זה לא מנע ממנה שוב לעבור לשלב הבא על אף שהיתה המתמודדת עם הניקוד הנמוך ביותר.
מי שהודחה לבסוף היתה דניאל מזוז, שבאמת נתנה ביצוע פחות מרשים מקובי מרימי, עדיין אחד מהמתמודדים החזקים ביותר. הביצוע שלו ל- "This Is Me" מהסרט "האמן הגדול מכולם" דווקא לא היה מרגעיו הגדולים ביותר. לראשונה מרימי הראה סימנים קטנים של דרמטיזציה מיותרת על שם מאיה בוסקילה, אבל הצליח לשאת את הביצוע לסוף הולם. גם טאי הנהדרת לא הרשימה הפעם, דווקא מהסיבות ההפוכות, כשנתנה ביצוע לא מספיק מלהיב ל- "Womanizer" של בריטני ספירס. וזה עדיין הספיק לה כדי לקבל פי שניים ניקוד משפיטה.
התכנית הסתיימה בצמד דואטים של להקת שלווה ואברהם דה קרבליו עם הראל סקעת, שזכה לשצף מחמאות כל כך מוגזם שהרגיש כאילו הם נסגרו איתו מראש בחוזה. ואם כבר מחמאות מוגזמות - היה קורע לראות את אמדורסקי מתפתל בעודו שובר את הטאבו הגדול ביותר של העונה - ונותן ללהקת שלווה אדום. "משהו לא דיבר אלי, אני מתנצל" היה הדבר הכי אכזרי שהשופט הכי נוקשה בתוכנית הצליח להוציא מפיו, והבוז של הקהל הוכיח שלא קל לתת שיפוט הוגן באמת לחברי שלווה שובי הלב. בסוף חוסר הנעימות הזה עוד עשוי להוביל אותם לאירוויזיון.