קצת מצחיק שאחרי עונות כל כך רבות בהן השופטים חוזרים על המנטרה "האם זה מתאים לאירוויזיון", קיבלנו ספיישל של עידן רייכל. הבחור המתוק שכותב שירי אהבה מלודיים ועדינים, הגרסה הכל כך ארצ-ישראלית למוזיקת עולם, האב הרוחני של כל הפופ הרגיש שמשתלט לנו על הרדיו בעשור האחרון - הוא, דווקא הוא, אמור להיות הנייר לקמוס למתמודדי אירוויזיון? עם כל הכבוד לרייכל כיוצר, ויש, ברור שיש, איך זה בדיוק אירוויזיוני? נו, לפחות קיבלנו כמה ביצועים יפים כדי למלא את החלל עד הגמר.
מי שהצליח בשלב הזה היו האמנים שבחרו לקחת את הרייכל, ולהתרחק ממנו כמה שניתן, להפוך את שיריו לשלהם - משימה לא פשוטה בהתחשב בכמה מאופיינת המוזיקה של רייכל. הדוגמה המצטיינת היא ללא ספק זו של לואי עלי, שבחר שיר כל כך מזוהה עם רייכל עד שהיה חשש ממשי שיפול בפח, אבל לשם שינוי הוא הצליח לזהור מעל כולם. לואי הוא לא המתמודד הכי חזק, ואם כבר אנחנו בנושא גם ממש לא מתמודד אירוויזיוני, אבל אי היה אפשר לעמוד בפני הביצוע שלו, לצד העיבוד החדש והמצוין, ולא להתרשם. הרגישות המוזיקלית של עלי היתה בשיאה עם שירה מדודה ומתוחכמת, עם בחירה פנטסטית מדי להידלק ולהיכבות. לראשונה, היה אפשר לראות עליו ניצוצות של גמר, אם כי חשוב לזכור שגם הפעם, הקהל לא לגמרי היה איתו.
גם רביב כנר בחר בשיר שכבר נטחן עד דק בכל בית ישראלי, אבל שלף פרופורמנס שבאמת אפשר רק למצוא במעמקים. קשה לתקוף שיר שכזה מזווית חדשה, אבל רביב מצא את הזווית הנכונה בעזרת הקול העוצמתי והצלול שלו, והראה שוב את היציבות המרשימה שלו. מרשימה, אבל לא יחידה במינה, כי גם גאיה ("אולי הפעם"), מורן אהרוני ("אהבה כזו") וללי ("אם היית רואה") נתנו ביצועים חסרי פגם, ובעוד בערך שבוע, אחרי שאחרוני המשתרכים ינופו לקראת הגמר, השופטים יצטרכו לשבור את הראש למי מהזמרים המצוינים האלה הם יהיו חייבים לתת אדום.
בשל הרמה הגבוה, כל טעות גובה מחיר, ובסיכומו של דבר, דוראל סעדון היה מי שעשה את הטעות הזו. מכל המתמודדים בשלב הזה, הוא ללא ספק הכי ירוק ולא בשל למעמד - וההוכחה לכך היא מספר הפעמים שהתרגשותו עלתה על גדותיה ופגמה בביצועים שלו - אבל השבוע הביצוע שלו באמת היה מתחת לרמה הנדרשת. זה לא רק העבודה שהוא (שוב) שכח את המילים, אלא העובדה שהוא ניסה להתרכז יותר בלזכור את הביצוע מאשר להיות נוכח בו. הוא צעיר, אז אין לו מה לדאוג, אבל גם קול מלאך לא יכול להקנות ניסיון.
מצד שני, יש דברים שגם ניסיון לא יכול להקנות. אין ספק שאוהד שרגאי הוא הזמר המנוסה מכולם, אבל גם הביצוע של השבוע לא גרם לנו לראות אותו מתקדם עד הגמר. שרגאי בחר לבצע את "מכל האהבות" בגרסה אינטימית על הפסנתר צמוד מדי לרייכל ביותר מדרך אחת. בניגוד ללואי עלי ורביב כנר, העיבוד היה קרוב למקור, מה שהעמיד את השירה של שרגאי על המוקד. אבל זו היתה טעות, שכן הקול של שרגאי הוא לא הכוח הגדול שלו, וגם לא הנוכחות הבימתית. גם אם לא נתעלם מהפאשלה והעצירה של השיר (יחסית למקצוען ביותר, זה היה לא הכי מקצועי), זה פשוט לא היה ביצוע טוב.
בסיום הביצוע, הראל סקעת שגוייס למילואים קצרים בשולחן השופטים, זרק את הקלישאה הכי גרועה של ריאלטי שירה: הקהל לא מבין אותך. יאללה גם כן, עאלק לא מבין. ביצוע לא מרגש שכזה, ועוד לשיר שכל יעודו הוא לרגש, זה לא פספוס של הקהל. שרגאי לא הביא כאן שום דבר מיוחד, חדשני, יוצא דופן או אפילו מעניין באיזה אופן. הוא לא החייזרית שהיתה נטע ברזילי, הוא לא מביא משהו שלא ראינו (אולי חוץ מהזרבובית) והוא לא איזה כוכב שלא התגלה. הוא זמר חמוד בפרוייקט חמוד שכבר נמצא על במות, ואם הקהל לא הבין אותו עד עכשיו, כנראה שאין מה עוד להבין. אלא אם יש לו עוד הפתעות בשרוול, שרגאי עומד לסיים את דרכו עוד השבוע.