שלושה פרקים לתוך העונה החדשה של "מאסטר שף", ונדמה לי שאפשר לקבוע היום די בקלות שיש לנו עונה סופר נשית וצעירה. כמעט 80% ממי שעבר עד עכשיו לשלב הבא הן נשים, כמעט כולן בגילאי ה-20 פלוס, וזה לא פחות ממדהים. יותר מזה, אחרי 9 עונות, אפשר להבין שיש לנו כאן דור חדש של מתמודדות ומתמודדים שלמעשה גדלו על "מאסטר שף", התחנכו על כישרונם של אבי לוי, תום פרנץ וג'קי אזולאי - ועכשיו הגיעו לגיל המתאים כדי לבוא ולהפגין את כישרונם מול שופטים ושופטת שכבר ראו הכול. דור שלישי שנולד לקולינריה הישראלית, אם תרצו.
שני פרקים היו לנו השבוע, במהלכם עברו לשלב הבא ארבע נשים צעירות ושני גברים מבוגרים יחסית. אני כותב את זה כי ההבדל בין האודישנים ניכר היטב, וכאמור מתכתב עם העובדה שארבע הנשים שעברו הן מבחינתי הדור החדש של המטבח הישראלי; כאלו שגדלו על פואטיקת המזון של אייל שני, רשמו כל הערה של חיים כהן, עקבו אחרי המתכונים של נוף עתמנא איסמאיל, והיום כבר הבינו שהחלום האמיתי הוא לא מסעדה קטנה בכניסה לשוק הכרמל אלא להפוך לאושיית אינסטגרם עם כפפות שחורות שמתקתקת אירועים פרטיים. הקולינריה הישראלית הרי הולכת לשם, בגלל הקורונה אבל לא רק, ומי שיעמוד ראשון בתור וייזכה ל-15 דקות התהילה שלו - ירוויח.
מבין כל האודישנים שראינו השבוע, היו שניים שבלטו מעל כולם. הראשונה היא מלכת אוסטריה החדשה, עדן גינדי, שהעירה את שגרירות אוסטריה המנומנמת עם הגרמקנודל שלה, כופתת השמרים והריבה שנראתה כמו פוף שהייתי שמח לנזול לתוכו, ובגדול החייתה והפכה מנה שעל הנייר לא אמורה להיות אטרקטיבית במיוחד לכזו שחצי מדינה דיברה עליה. השופטים לא ידעו את נפשם, חיים ברח הצידה עם מנה משלו, ואייל סיכם את זה בצורה הטובה - והמקריפה - ביותר כשאמר: "זה קצת כמו לינוק מאמא שלך".
היא מדהימה עדן, והכישרון הענק שלה ניכר היטב כבר במנת הפתיחה שלה (בורקס התרד שלה גרם לי לבכות בפה). למרות גילה הצעיר וחוסר הנסיון שלה לכאורה, הספיקו כמה דקות של שיחה בינה לבין השופטים כדי להבין שיש פה אישה שיודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה, וידעה לקחת קינוח שאם היינו שומעים רק התיאור שלו היינו כנראה נוחרים בבוז, ולהביא אותו לדרגת אמנות של ממש.
זה הספיק לעדן בשביל לקבל את סינר הזהב מאהרוני ולקפוץ ישר לנבחרת, שם היא חיכתה לבדה, עד אתמול. אז הגיעה אתי מורד, שאמנם גדולה מעדן כמעט בעשור, אבל קווי הדמיון בין השתיים רקדו לאורך שני הפרקים.
כמה רגש נשפך מהאודישן של אתי, שלקראת סופו הביא אותי לדמעות של ממש. זה התחיל עם הבחירה בחציל, שהביאה לה כאילו במתנה את חיים כהן, עליו היא גדלה, ממנו היא למדה, ודרך כישרונו בנתה את כישרונה. היא בחרה בחציל וקיבלה סביח. כאילו המנה הפשוטה בעולם, אבל ידעה לקחת אותה למקומות שלה ורקחה "עוגת סביח" מטמטמת שריסקה את השופטים. "זאת המנה הכי טובה שאכלנו עד עכשיו", הם קבעו ולא הפסיקו לנקות עמבה מהשפתיים. עוגת סביח! עם פירה! איזו הברקה מדהימה. כזו שמבחינתי שווה סינר זהב כבר ברגע הזה.
השופטים קבעו פה אחד שהם רוצים לראות אותה, ניסו לנחש מי יבוא מולם - וכשהיא נכנסה, עם צניעות ועם עגלה שהכילה מעט מאוד מוצרים - אפשר היה להבין שמשהו גדול בדרך. "אני מכינה לכם לחם", סיפרה אתי לשופטים, "ובתוכו יש הפתעה". "יש שם חיה?", שאל אייל - ומורד ענתה בחיוב. חיה בתוך בצק. כזה עוד לא היה לנו.
ואז היא שלפה מהתנור את חלת החצי ירח, המתח הגיע לשיאו, היא הרימה את מכסה הבצק, ובפנים חיכה מאובן מושלם; דג במלח שהתבשל בתוך הבצק והטריף אותי. זו לא הייתה מנה צבעונית במיוחד, לא יפה ברמות, אבל כל כך חכמה ואחרת. כזו שבאמת לא ראינו ולא הייתה יכולה להיות מוגשת בעונה השנייה של התכנית, לצורך העניין. זו מנה של תהליך. תהליך שעבר על בשלני ישראל מאז שריאליטי הבישול נכנס לחיינו, תהליך שנולד ב"מאסטר שף" והתפוצץ באינסטגרם.
בדומה לעדן, גם אתי בסופו של דבר לקחה מנה סופר קלאסית (דג, לחם, רוטב אדום) והעניקה לה טוויסט שהקפיץ אותה ל-2020. הרי מנות חריימה ורטבים אדומים זו הקללה של תכניות הבישול, אבל אתי מורד ידעה לקחת את הקללה ולהפוך אותה לברכה. מבחינתי, זה היה האודישן הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות, שילוב מושלם של מי שהכין את האוכל והאוכל עצמו. אפשר היה להתאהב באתי, ואפשר היה להתאהב באוכל שלה.
כאמור, שתי המנות המופלאות שלה, עוגת הסביח ודג הלחם, גרמו לשופטים לאבד את זה, וכולם הסכימו פה אחד שזה הדבר הכי טוב שנכנס להם לפה מזה תקופה. אהרוני העביר, חיים התאהב, מיכל עפה, ואייל שני, לשם שינוי, העדיף לחסוך במילים, שלף סינר זהב, ושלח את אתי מורד ישירות לנבחרת. יש לנו כאן חומר של גמר, ואם אלה המנות שהגישה רק כשהגיעה לתכנית - אני לא רוצה לחשוב מה היא עוד תגיש בהמשך. ברוכה הבאה ל"מאסטר שף", ברוכים הבאים לדור הבא.