אחת הביקורות המרכזיות ש"מאסטר שף" זכתה לקבל בעונותיה הראשונות הייתה ההתמקדות של ההפקה בסיפורים האישיים של המתמודדים, ופחות באוכל שהכינו. בשתי העונות האחרונות של התכנית, הסיפורים האישיים כבר קיבלו הרבה פחות פוקוס, והעניין עבר למנות עצמן, ולאיך הן יצטלמו לאינסטגרם. הסטוריז החליפו את הדמעות, אם תרצו.
כל זה היה נכון, לפחות עד אתמול, כששודר האודישן המצמרר של אירקלי גונשווילי - מנהל עבודה בן ה-50 מפתח תקווה, שהתמקם בסוף הפרק השני אחרי סדרת אודישנים פושרים למדי. עם כל הכבוד להתמקדות באוכל, גונשווילי הראה שלפעמים סיפור החיים הוא הסיפור כולו והדמעות הן התבלין הכי חשוב.
כבר ממנת הפתיחה היה אפשר להתאהב בו. גונשווילי בחר בחציל, איתו בחר להגיש קנלוני והתוצאה הייתה צלחת די מקושקשת שהכילה חציל מלא בשר, כמה כדורי בשר לא כדורים ופירה שניסה לאחד את הכול. בפירוש לא הברקת המאה וגם מבלי לטעום אותה, אני מניח שאני לא הייתי מעביר אותו אבל משום מה, המנה הזו הצליחה לכשף את השופטים. אנחנו בבית עוד לא הבנו למה אבל אז אירקלי נכנס ופתח הכול.
איך קמים חזרה לחיים אחרי שמאבדים בן, אישה ואמא תוך כמה שנים? איך מצליחים לשמור על חיוך אחרי טרגדיות איומות שמכות בך אחת אחרי השנייה? איך ממשיכים להודות לבורא עולם אחרי שהוא לקח ממך את כל מה שחשוב לך בחיים? האמת היא שאין לי מושג. אין לי מושג איך אירקלי קם על הרגליים כל יום מחדש, לא התייאש, קיבל אירוע אחרי אירוע, אושפז, נלחם על חייו, התאושש, שם את הכובע על הראש והמשיך לפזר חיוכים לעולם. איך אפשר? אין לי מושג, אבל זו בהחלט סיבה מספיק טובה מבחינתי, לראשונה מאז שאני כותב את הטור הזה, להניח רגע לאוכל בצד ולחבק אותו ואת הסיפור שלו.
השורשים הגיאורגיים שלו העניקו לו תעצומות נפש שאין באמת דרך להסביר אותן, וגם צרבו בו את האהבה למטבח, את הזיכרונות מאמו האהובה שכילד עזר לה להאכיל את כל בני משפחתו. ובתוך כל המיקס הזה, של העצב והשורשים, השמחה והמרק המופלא שהוא הגיש - אירקלי גונשווילי הוכיח לכל המצקצקים שההיסטוריה שלך, והרגעים שעיצבו את חייך, הם הבסיס להכל. האוכל, במקרה הזה, הוא באמת רק התפאורה המשלימה.
אנחנו יכולים לדבר גם כמובן על המרק המופלא שהוא הכין. מסוג המנות שקשה לך לדמיין את טעמן דרך המסך, ואתה סומך על הניסיון של אהרוני ובלוטות הטעם של השאר שידעו להעריך את האיזון בין החמוץ למלוח, ושתו בתאווה את המרק שהגיש להם גונשווילי. הרבה זמן לא התרגשתי ככה מאודישן, ולמרות שהסיבה לכך הייתה האדם ופחות האוכל שבישל, במקרה הזה אני לגמרי שלם עם זה. עד איפה יגיע אירקלי בתחרות הזאת? ניסיון העבר מלמד שהוא כנראה לא ייכנס לנבחרת - אבל כאמור, לפעמים צריך סיפור חיים אחד כדי להכניס את החיים של כולנו לפרופורציות.
קטנות לשולחן:
- אלעד כהן: נמר חביב ולא מזיק, עם אודישן אפרפר למדי שעבר רק בגלל ההתעקשות של אהרוני, ומהר מאוד ימצא את עצמו מחוץ לתחרות. באחריות.
- עדי ויינברג: שתי מנות מדויקות ומופלאות שהשלימו את קולה המלאכי. מוזיקה ואוכל, שני תחומים נושקים, ואם היא תמשיך לרגש קולינרית כמו שעשתה עד עכשיו - היא יכולה להגיע רחוק.
- הילה הזנשפרונג: מנהלת הפרויקטים מאינטל שכיכבה בפרק ביום ראשון האחרון היא דמות מרתקת שהזכירה לאהרוני את עצמו. עוד לא ראינו קצב כמו שלה, ואת הקינוח שהכניסה וכבש את השופטים כדאי לכל אחד לאמץ לחיים. הנבחרת מחכה לה בוודאות ועכשיו נראה את השפים עומדים בקצב שלה.