שנתיים שלמות עברו מאז שראינו את הסוף המרגש של עונה 3 של "סיפורה של שפחה", שהרגיש אופטימי מכמה בחינות - בתוך העולם המדומיין של "שפחה" הוא העניק תקווה לעשרות ילדים וכמה מרתות שהצליחו להימלט לקנדה בזכות ג'ון, ומבחינת הצופים, הוא נתן תקווה להתפתחות עלילתית שתשבור את המעגליות של העונות הקודמות. בשלושת הפרקים הראשונים של עונה 4, כבר ברור שהמעגליות הזאת עדיין איתנו – ג'ון מצליחה, ג'ון נתפסת, ג'ון מצליחה, ג'ון נתפסת, כשעל הדרך נערמות בסדרה עוד ועוד גופות ומדי פעם היא זוכה לנשיקה או שתיים עם ניק.
קודם כל, הערה טכנית - הבחירה לפתוח את העונה עם שלושה פרקים הייתה, בעיניי לפחות, שגויה. הפרק השלישי מתרחש בסביבה אחרת מהשניים הראשונים והוא כל כך עמוס וטעון שהוא היה יכול בקלות לעמוד בפני עצמו. בנוסף, הסיום המותח של פרק 2, בו ניק ואנשיו לוכדים את ג'ון, לגמרי מחזיק כסיום הולם לבכורה של העונה.
שלושת הפרקים האלה היו עמוסי התרחשויות - ראינו את ג'ון רוקמת יחסים חדשים ומעניינים עם אסתר, גילינו שסרינה אכן בהריון (כמו שכבר ספיילרו לנו בטריילר לעונה) ונפרדנו מהרבה דמויות שלקחו חלק משמעותי במזימה של ג'ון להבריח את הילדים. בנימה אישית, לא אשכח ולא אסלח על כך שלקחו ממני את הקראש שלי, שפחה בשם אלמה, שעבורה הייתי מקריבה אפילו את ג'ון. אבל היי, לפחות ג'אנין עדיין חיה ובועטת.
האלמנט בו "סיפורה של שפחה" מצטיינת כבר מאז העונה הראשונה הוא הדינמיקה בין ג'ון לבין דמויות משמעותיות אחרות מאנשי החברה של גלעד. סרינה היא כמובן הדוגמה שקופצת מיד לראש, אבל אחריה הגיע גם ג'וזף והעונה יש לנו את אסתר (בגילומה הנהדר של מקנה גרייס בת ה-14, שמאחוריה כבר רזומה מרשים של עשרות תפקידים, כולל מ"מי מתגורר בבית היל" ו"הרפתקאותיה המצמררות של סברינה") - הכלה-ילדה שמפתחת קשר מרתק במיוחד עם ג'ון, שמגיע לשיאו כשהיא נותנת לאסתר אור ירוק לרצוח את אחד מאנסיה.
למרבה הצער, הקשר הזה נקטע ונכון לעכשיו אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלה של אסתר ואם היא בכלל תחזור, וכאן מתגלה שוב גם החולשה הגדולה של "שפחה" במצבה הנוכחי – העדפה ברורה לדימויים חזקים וסיסמאות על פני עומק ומורכבות. זה לא שהרגעים המשמעותיים לא קיימים, אבל אי אפשר שלא להרגיש את הפוטנציאל המוחמץ שיש בסדרה. כשג'וזף אומר לניק "הטאו של ג'ון אוסבורן" אחרי שהוא אומר לו שישנם גברים שזקוקים להובלה, למשל, או כשג'ון אומרת לאסתר "תעשי אותי גאה" - אי אפשר שלא להרגיש סיפוק, אבל מדובר בסיפוק רגעי.
"סיפורה של שפחה" בעונה החדשה היא בעיקר רצף של רגעים כאלה, שמגיעים על חשבון ניואנסים והתפתחויות רגשיות של הדמויות. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא ג'אנין, דמות שהייתה יכולה להיות מטופלת בצורה הרבה יותר חכמה ומפותחת במהלך העונות, אבל נשארת תמיד סוג של קריקטוריה ברקע. גם אלמה, שיש לה תמיד חלק משמעותי בתוכניות של ג'ון ונראה שיש בה פוטנציאל להיות דמות מעניינת, לא ממש זוכה לסיפור משלה לפני שהיא נמחצת באכזריות על ידי רכבת.
"שפחה" היא לא בדיוק סדרה מורכבת מבחינה מוסרית. היא בהחלט מנסה להציג את עצמה ככזו אבל בשורה התחתונה, גם כשהיא מציגה אתגרים אתיים היא נשארת במסגרת הטוב והרע, השחור והלבן, בעיקר מכיוון שהשחור שלה כל כך שחור. דוגמה מושלמת לכך היא הקשר בין סרינה למארק, האמריקאי שעזר לה להוציא לפועל את ההסגרה של פרד תמורת חסינות וזמן איכות עם ניקול. הקשר בין השניים היה יכול להיות מעניין הרבה יותר אם היו נותנים לו זמן להתפתח לפני שמארק גילה את פניה האמיתיים של סרינה בסוף העונה שעברה.
במקום לחקור את הקשרים העדינים האלה לעומק, מעדיפים ב"שפחה" לפַנות זמן מסך לעוד סצנות אלימות. גם להן יש מקום חשוב, כמובן, אבל לעתים מרגיש שיוצרי הסדרה נשענים על טריקים קלים ואפקטיביים שיוצרים אימפקט רגשי רדוד ורגעי, במקום לצלול לעומקן של לסיטואציות מורכבות, גם כשהן ממש מתבקשות. באופן לא מפתיע בכלל, כל מה שמתרחש בקנדה הרבה יותר מעניין ממה שקורה בגלעד, בין אם מדובר בקו העלילה המצוין של הילד אשר שלא רואה במבצע החילוץ הזה הצלה אלא מרגיש שנקרע מהבית היחיד שהוא אי פעם הכיר, או ברגשות המורכבים של לוק כלפי ג'ון, שלא מבין למה היא לא בחרה לעזוב ולבוא להיות איתו. הנרטיבים האלה מצוינים, אבל גם הם מרגישים לא מטופלים מספיק ונדחקים הצדה לטובת מסע העינויים שג׳ון עוברת כשהיא נחקרת.
ואם בעונה הקודמת התלוננו חלק מהצופים על קצב איטי מדי, הפעם הוצגה לנו כמות מסחררת של התרחשויות. בשלושת הפרקים האלה ג'ון מספיקה להחלים מפציעה, לעבור קשת שלמה של רגשות כלפי אסתר, להוציא לפועל מבצע הרעלה של מפקדים, להילכד, להיחקר ולעבור עינויים, לראות שוב את האנה שלא מזהה אותה, להחליף מילות אהבה עם ניק, לראות שתיים מחברותיה מושלכות מהגג, להסגיר את שאר השפחות, להישלח איתן למושבה חדשה שהיא למעשה חוות הרבעה אנושית ולברוח שוב.
הסדרה חודשה לעונה חמישית, כך שאפשר כבר פחות או יותר לצפות מראש מה העונה הנוכחית תביא איתה. גם אם הפרטים עצמם לא ידועים עדיין, סביר להניח שהרעיון הכללי יחזור על עצמו - ג'ון תתכנן עוד מהלכים אמיצים, תצליח, תיכשל, תיתפס, תברח וחוזר חלילה, ובין לבין נקבל תקריבים עוצמתיים של הפנים שלה ועוד רגעים ויזואליים מרהיבים שמלווים בפסקול של שירים שכולנו מכירים. אבל אפשר לקוות שבתוך בליל הדימויים האלה, ג'ון תפגוש עוד דמות כמו סרינה או ג'וזף או תתאחד שוב עם אסתר, ושהסדרה תמצא את האיזון בין קצב איטי מדי לקצב המהיר באופן מוגזם של שלושת הפרקים האלה. לפחות סיום הפרק השלישי השאיר אותנו עם קצוות פתוחים והרבה כיוונים אפשריים בהם העלילה יכולה להתקדם מכאן, כך שיש סיבה להיות אופטימיים ולא להרים ידיים כמו ג'ון עצמה, שכבר התחננה למות בפרק האחרון.