אחרי ניסיון חמוד מאוד לבצע בריחה, אנחנו פוגשים את ג'ון בתחילת הפרק החדש כשמוצמד אליה שוב אותו תג אדום, בכאב מחריש אוזניים ואפילו גרוע יותר מהפעם הראשונה, בהתחשב בכך שהאוזן שלה ככל הנראה עדיין לא החלימה מגזירת המספריים בפרק שעבר.
ג'ון חוזרת עם קצת יותר אטיטיוד מאשר קודם. היא עדיין רוכבת על גל ההריון, ועכשיו, אחרי שלושה חודשים בהם זכתה לסוג מסוים של חופש אם כי מאוד מינימלי ויחסי, היא כבר הרבה פחות מנומסת וצייתנית. "את יודעת מה השם המזדיין שלי", היא אומרת לדודה לידיה, רק שזו מזכירה לה בדיוק איפה היא נמצאת. היא יכולה לבחור להיות ג'ון, להישאר כבולה למיטה לשארית ההריון ולהיות מוצאת להורג לאחר הלידה, או שהיא יכולה לאמץ שוב את הטייטל המקסים "שלפרד", לחזור לנוחות שבבית הזוג ווטרפורד (והיי, עכשיו כשהיא בהריון, בלי אונס!) ולאחר מכן להיות מועברת שוב כמו סחורה לזוג אחר, אולי אפילו מחוץ לגבולות גלעד. כל כך הרבה אופציות נפלאות.
אבל בגלעד כמו בגלעד, יש גבול להתחצפויות, וג'ון מקבלת תזכורת מצמררת לכך לאחר שהיא אומרת לסרינה שבמסיבת הבייבי-שאוור שלה היא נתנה חצי מהמתנות לאחרים. אז, דודה לידיה לוקחת אותה לקיר הגופות שלמדנו להכיר ולאהוב, ומראה לה את הקורבן האחרון שלו - נהג משאית הלחם שהכניס את ג'ון לביתו בפרק שעבר וסיכן את עצמו ואת משפחתו. הוא הוצא להורג, אשתו הפכה לשפחה בעצמה והילד שלהם נלקח מהם. הנה העונש שלך, גירל, לחיות עם האשמה לנצח.
כבר דובר לא מעט על הפסיכולוגיה הפשטנית של "סיפורה של שפחה", כך שאין פלא שהזכרונות מאשתו לשעבר של לוק צצים כשמתחילה לאכול אותה האשמה הכפולה - על תוצאות המרד שלה בסוף העונה הראשונה עבור השפחות האחרות, כשהיא הייתה מוגנת על ידי ההריון שעדיין לא חשפה בפניהן; ועל הגורל המר של המשפחה שניסתה לעזור לה לברוח. תחושות האשמה הזאת, והמחשבה שאולי כל זה בעצם מגיע לה על כך שגנבה גבר נשוי מאשתו, הם רגשות מעניינים שלסדרה לא היה זמן לחקור עד כה, וחושפים צד מעט חלש אבל מאוד אנושי של ג'ון. "את כל כך אנוכית", אומרת לה דודה לידיה, ואין ספק שזה מחלחל. אולי המוות וההרס שזורעים אנשי גלעד הם לא בדיוק עונש מידתי לחטאים של ג'ון, אבל היא נאלצת להתמודד איתם בכל זאת.
הדיבורים המטורללים הדתיים של דודה לידיה אפקטיביים, מכיוון שהאשמה של ג'ון אמיתית. אמנם זה לא אלוהים שהרג את המושיע של ג'ון, אבל היא כן לקחה חלק בנסיבות שהביאו אותו לשם, והאשמה על כך מתערבלת עם האשמה על כך שהפרידה בין לוק לאשתו. לידיה מזהה את התחושות האותנטיות האלה בעיניים של ג'ון, ולא מרפה: "זה כדי ללמד את ג'ון לקח", היא אומרת וקוראת לה בשמה. זו אינה מחווה, אלא הבנה של דודה לידיה את הפסיכולוגיה של הנשים שהיא מלווה. אפשר לבקש מהן לדקלם "יבורך הפרי", אבל להגיע לרגשות האשמה החילוניים שלהן, זו דרך הרבה יותר בטוחה לשמור אותן בתלם. אם היא לא הייתה אומרת רגע אחרי ש"שלפרד לא צריכה לשאת את האשמה של ג'ון", זה אולי היה אפקטיבי מעט יותר, אבל לכו תסמכו על פנאטים דתיים להעביר מסר קוהרנטי.
לעת עתה, בכל אופן, נדמה שזה עובד. זמנית. ג'ון מוכנה להתמסר להיותה שלפרד ולו רק כדי להשתיק מעת את האשמה האיומה שאוכלת אותה מבפנים. היא נזכרת שוב באשתו של לוק, בפעם שהיא ראתה אותם ביחד עם האנה, ואומרת לעצמה "בבקשה אלוהים, עשה שהאנה תשכח אותי, עשה שאשכח את עצמי". היא חוזרת לשגרה ויוצאת ליום חדש מנוונת ומתה מבפנים, מדקלמת סיסמאות של גלעד על מזג האוויר. איך טראמפ אומר? עצוב :(
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO