שלום, הסיוט השבועי שלכם חזר. "סיפורה של שפחה" פותחת עונה שנייה (משודרת ב-HOT HBO וב-HOT VOD בצמוד לשידור בארה"ב), ומדד פורנו העינויים בפרק הפותח הוא גבוה במיוחד באופן לא מפתיע. למרות שמאוד אוהבים להצמיד לה את התואר "מופתית", בואו נתחיל מלדבר בכנות - זו אינה סדרה מופתית. "שפחה" היא סדרה אפקטיבית עם בסיס רעיוני יציב, שעשויה היטב והגיחה לעולם ממש בזמן הנכון, כשהיא מלווה את המהפכה הפמיניסטית הנוכחית כמו רעש רקע צורם של אחד הפחדים הכי גדולים של לא מעט נשים - בואו של היום שבו באמת יתייחסו אלינו אך ורק כאל רחם.
"שפחה" לא מתוחכמת בדרך העברת המסרים שלה, ובדיוק בגלל זה היא עובדת טוב כל כך. זו צפייה פשוטה וישירה, תמיד מוסברת ובהירה, כשהמשחק המעולה (מדובר באחד הקאסטים הכי טובים בטלוויזיה כרגע) הופך את העולם הפשטני הזה למציאותי והבימוי עושה אותו תזזיתי. זהו לא עלבון, אלא בדיוק מה שעושה את "שפחה" לסדרה שהיא לא רק טובה, אלא גם אהובה. התכנים שלה כל כך קשים, שהחבילה מסביבם חייבת להיות קלה לעיכול. אי אפשר לגרום לצופים גם לסבול, גם לחשוב וגם להגיע לקהל רחב ככל האפשר בו זמנית.
העונה השנייה של הסדרה נפתחת בדיוק עם סצנה כזאת, שאמורה להעביר מסר פשוט, חד ואפקטיבי. אחרי שבתום העונה הראשונה השפחות מורדות בדודה לידיה ומסרבות לסקול באבנים את חברתן ג'נין, שלפרד ההריונית ושאר חברותיה עטויות האדום, נלקחות למגרש רחב ידיים בו מפחידים אותן כהוגן. דווקא כאן מדובר בסצנה שלא לגמרי עושה את העבודה על הצופה. השפחות עצמן בטוחות שהן הולכות אל מותן, אבל מי שצפה בעונה הראשונה לא יאמין שהוא עומד לחזות בעשרות נשים פוריות, כולל הגיבורה הראשית, מוצאות להורג במקום בו הן אוחזות בדבר היקר ערך מכל - מערכת פוריות מתפקדת. למרות שאליזבת מוס והשחקניות שלצדה עושות עבודה מדהימה, אפילו הבעתה שבעיניים שלהן והרעד בגוף שלהן לא יכול לשכנע אותנו שהן אכן הולכות אל מותן. כך שלמרות ניסיון לפתוח את העונה במתח גבוה, הניסיון הזה לא צולח. אבל אל דאגה, כמו תמיד ב"סיפורה של שפחה", אי נוחות קלה שננטעת במערכה הראשונה תהפוך לבחילה של ממש במערכה האחרונה.
לאחר שדודה לידיה מגלה ששלפרד בהריון, השיחה ביניהן היא הוכחה מצוינת לכך שגם הפעם "שפחה" לא מתכוונת להסתמך על סאבטקסט ומכוונת לקהל רחב. הצופה המתוחכם כבר מבין בדיוק מה ההריון הזה אומר, אבל מי שאולי במקרה פספס או סתם פחות זריז עם תהליך הסקת המסקנות שלו, מקבל את המשמעויות שלו על מגש. דודה לידיה אומרת לשלפרד שעכשיו היא מוגנת, ושהאקט שלה למעשה לא היה כל כך אמיץ כפי שחשבה, כי היא ידעה שהעובדה שהיא נושאת ברחמה ילד תגן עליה מהתוצאות שלו. זה אמנם נכון, אבל שלפרד לא נותנת לזה לערער אותה ליותר מרגע. היא יודעת שזו הדרך היחידה למרוד בעולם הזה וההריון הוא ההזדמנות שלה לפעול סוף סוף. מה הטעם למרוד אם את יודעת מראש שזה יוביל לסוף שלך?
גם הפרק הזה מתובל בפלאשבקים מהעבר, שגם הם מספקים הקבלה לא מרומזת להווה. כך למשל כשג'ון מגיעה לאסוף את האנה מבית החולים עם חום גבוה, האחות במקום מתעקשת לקרוא לה שוב ושוב גברת בנקול ולספח לה את שם המשפחה של בן זוגה לוק, אבל ג'ון מתקנת אותה ואומרת ששמה הוא ג'ון אוסבורן. בעולם ההוא עוד הייתה לה אופציה שלא להיקרא על שם הגבר בבית, בעולם הנוכחי אסור לה להשתמש באף שם אחר. בפעם הראשונה שהיא מתקנת את האחות, המסר מועבר. בפעם השנייה והשלישית הוא כבר מרגיש כמו זלזול קל באינטיליגנציה של הצופה. אבל שוב, "שפחה" לא רוצה לפספס אף צופה, ומי שמחפש תהליך פענוח מורכב יותר, יכול לצפות ב"אטלנטה". יש כאן כמובן גם ביקורת על העולם הנוכחי - לא צריך להיות דתי פנאט עם רצח בעיניים כדי להעניק לנשים שם שמעיד על בעלות. גם היום נשים חילוניות לוקחות על עצמן ברצון ובשמחה את שם הגבר שהן נישאות לו, ולא מהססות לקרוא לו "בעל". אצלן זו אולי רק סמנטיקה, אבל כזו שמהדהדת עבר, הווה ועתיד אפשרי של נשים שבאמת מקבלות יחס של רכוש.
בהולו שמרו על חשאיות מוגזמת סביב הפרק הראשון של העונה, ואחרי צפייה בו אפשר להבין למה. ברור לכל מי שצופה ב"שפחה" לאן העלילה הולכת ושישנה מהפכה בפתח, אבל אף אחד לא ציפה שג'ון - סליחה, שלפרד - תצליח להימלט ממשפחת ווטרפורד במהירות שכזו. בסוף הפרק הראשון היא כבר מקבלת עזרה מכמה זרים אדיבים, בורחת מחדר בדיקת רופא הנשים בתוך משאית קירור מלאה בגופות חזירים ומגיעה לזרועותיו של ניק, שמאפשר לה לשרוף את השמלה האדומה ולהימלט אל עבר הלא ידוע. זוכרים את הבחילה שהובטחה במערכה האחרונה? היא מגיעה כשג'ון מחליטה שאם כבר חופש - אז עד הסוף, ומשתמשת במספריים שניתנו לה כדי לחתוך את שערה (כך שיהיה קשה יותר לזהות אותה) על מנת להוריד את התגית האדומה האיומה שעל אוזנה, זו שמסמנת אותה כפוריה. השמלה האדומה שנשרפה מוחלפת בכתמי הדם שמתיז מהאוזן החתוכה וצובע את ג'ון, כסמל למחיר שהיא צריכה לשלם עבור החופש ולכך שהמסע שלה לעברו עדיין לא הסתיים, ודם עוד הולך להישפך. כבר אמרנו שעידון לא תמצאו כאן?
הפרק השני, ששודר בצמוד לראשון, כבר נפרד מג׳ון ומתרכז באמילי (אלכסיס בלדל), שנשלחה למושבות לנקות פסולת גרעינית לאחר השאנניגנס שלה בשוק, כשהחליטה שמותר לה לנהוג ברכב (מצחיקונת, את אישה) ועל הדרך גם דרסה למוות כמה חיילים של הצבא החדש. ג׳ון מפציעה לקצת ומספקת את סצנת הסקס האמיתית הראשונה בסדרה, שדי מפצה על כל סצנות האונס האיומות של העונה הראשונה, כשהיא וניק חוגגים בבניין נטוש של מערכת עיתון בו היא מסתתרת, במגוון תנוחות ולוקיישנים. כי שיחרור אמיתי חייב לכלול גם סקס לוהט.
אבל חזרה לאמילי - ההצצה לחייה שלפני הסיוט לא בדיוק מפתיעה. אנחנו חוזרים איתה לאוניברסיטה בסצנה נהדרת, מדויקת וכל כך רלוונטיות, בה היא קוטלת סטודנט שמסגביר לחברתו לכיתה, ורואים את מה שבעצם כבר ידענו - עבודתה באוניברסיטה, היחס המידרדר כלפי הומואים ולסביות והנסיבות שהביאו אותה להיפרד מבת זוגה הקנדית (קליאה דובל), כשזו חצתה את הגבול יחד עם בנן המשותף ואמילי נותרה מאחור עם שתי שחלות מתפקדות. הנקמה המתוקה שלה מגיעה בצורת רצח איטי, יעיל, אכזרי אך מאוד מובן של מריסה טומיי הנפלאה, שמצטרפת כאחת מנשות המפקדים שנשלחה למושבות לאחר שבגדה בבעלה. אמילי מראה לה חמלה ונותנת לה אנטיביוטיקה, אבל למעשה מרעילה אותה, וגם מסבירה היטב מדוע: "החזקת אישה בכל חודש בזמן שבעלך אנס אותה. יש דברים שאין עליהם מחילה". עוד דבר שאין עליו מחילה? בסוף הפרק ג'ון מתייחדת עם לפטופ, ומכל הדברים בעולם בוחרת לצפות בפרק של "חברים". האם היא לא סבלה מספיק?!