הפרק האחרון של "סיפורה של שפחה" המשיך ללוות את ג'ון אחרי שהגיעה סוף-סוף לקנדה - רגע שבאמת שלא חשבנו שנזכה לראות לפני סיום הסדרה. וקצת לא נעים להודות, אבל אני מתגעגעת לגלעד. לא לזוועות, לא לתחושת המחנק, אבל כן לג'אנין וכן לדודה לידיה, ובעיקר - "סיפורה של שפחה" מחוץ לגלעד היא פשוט... סדרה אחרת. וזה דורש זמן הסתגלות.
גם ג'ון מנסה להתרגל לסביבה החדשה בפרק הזה. בהתחלה היא נוחתת למלון מפואר, כי מתברר ששם משכנים פליטים בסיכון גבוה. נראה שלממשלת קנדה יש תקציב נאה עבור פליטים מהסוג הזה, כי סביר להניח שג'ון הייתה מסתפקת גם במלון הרבה פחות יוקרתי ומפנק. את העוזרת שנשלחה לקנות עבורה בגדים שלחו לאנתרופולוג'י, רשת אופנה שידועה במחירים גבוהים - בזבוז מוגזם של תקציבי הממשלה אם תשאלו אותי. מה רע ב-H&M?
ביום הראשון, ג'ון בעיקר שותקת. לא לגמרי ברור אם ההלם שלה הוא כתוצאה מהפגיעה בראש, המצב הסוריאליסטי בו היא נמצאת או קצת משניהם, אבל זה רק עניין של זמן. אחרי התקף חרדה קל בסופרמרקט ובירה עם חברותיה ל"סקס והעיר הגדולה - גרסת הפליטות", ג'ון מוצאת שוב את המילים שלה ואת החדוּת שלה, ולא ממש מפתיע שזה קורה ברגע שהיא רואה מולה את סרינה. מאז העונה הראשונה היריבות עם סרינה הוציאה מג'ון את המיטב, כי סרינה (בניגוד לפרד, נניח), היא יריבה אינטלקטואלית ראויה.
בסצנה הקתרטית בין ג'ון לסרינה, בה ג'ון חזרה על אותן הצעקות שספגה מסרינה בעבר, נראה שהיא מקבלת חזרה לא רק את המילים שלה, אלא גם את הכוח הנפשי שלה. לראות את סרינה כורעת על הברכיים ובוכה הוא בדיוק מה שהיא הייתה צריכה כדי לצאת מההלם, ולהשלים עם העובדה שהיא באמת ובתמים חופשייה, ושלא מדובר בחלום. אבל מהר מאוד הכוח הזה מתגלה כמסוכן. פרק 7 כלל את הסצנה הכי מאתגרת מבחינה מוסרית מאז שהתחילה הסדרה. בגלעד הכל היה ברור יותר - השחור והלבן, כמובן, אבל גם האפור. האפור שם כלל את הבסיס האידיאולוגי של אנשי גלעד שהצדיקו את המעשים הזוועתיים שלהם בטענה שהם מצילים את כדור הארץ ואת עתיד האנושות, אבל היה ברור כשמש שהדרכים שלהם שגויות והרסניות. גוון אחר של אפור היו המעשים האלימים של אמילי, ג'ון וכל מי שנלקח בשבי על ידי גלעד. ה"מורדים" האלה רצו לשרוד, לצאת משם, להילחם חזרה.
אבל כשג'ון חוזרת מהביקור אצל סרינה ומיד לאחר מכן - אין דרך מכובסת להגיד את זה - אונסת את לוק, כל הקלפים נטרפים. את מקור האלימות הזאת אפשר להבין: ג'ון חוזרת מהביקור כשהיא מרגישה בפעם הראשונה מזה שבע שנים חופשייה, חזקה ועם בעלות מוחלטת על המיניות שלה. היא רוצה לעשות סקס מתי שהיא רוצה ובתנאים שלה, אבל על הדרך היא מוחקת לחלוטין את הרצונות של לוק.
בבוקר שאחרי, לוק משחק איתה ועם ניקול בחצר ושניהם מחויכים, ובמקביל ג'ון מתארת את האופי הפסיכופתי של סרינה באופן שכמובן אמור לרמוז לנו שהיא מדברת גם על עצמה. ככה, כאילו כלום. כאילו לא היה אונס, כאילו היא לא התעלמה מהבקשות הברורות שלו להפסיק, כאילו היא לא תפסה את הזרועות שלו והצמידה אותן למיטה בכוח, כאילו היא לא סתמה לו את הפה עם היד. כצופים, כבר למדנו שג'ון היא אישה מורכבת, שלא תמיד נבין את ההחלטות שלה ושלפעמים שגעון הגדלות שלה פוגע במי שמסביבה, אבל מעולם לא היה קשה לצפות באופן בו גלעד הרסה לה את הנפש כמו באותו הפרק. מי אשם כאן - האנשים שאנסו אותה באופן שיטתי והפכו אותה למפלצת או המפלצת עצמה?
מדובר במהלך אמיץ מאוד מבחינת יוצרי הסדרה, שכן המעשה הזה עלול לגרום לצופים להתהפך על ג'ון לחלוטין. ראינו אותה עד כה כְאם כואבת, כשפחה מושפלת, כאישה חכמה וחזקה שמעזה למרוד, כלביאה שנאבקת על חייה גם אם זה מצריך ממנה לרצוח מישהו עם עט בלבד, כגיבורה שמצילה עשרות ילדים וכמי ששמה לא מעט פעמים את הצרכים שלה מעל אלה של חברותיה. המעשים הטובים וההרואיים שלה תמיד איכשהו יצאו בצד המנצח ואיזנו את הרע (ההכרחי או שאולי לא) - אבל אונס? של לוק? זה משנה את המאזן כולו.