הרבה מהפרקים של סיפורה של שפחה מזגזגים בין קווי העלילה השונים, אבל הפעם, הפרק הוקדש כולו למסע של ג'ון, פרד, סרינה ג'וי, ריטה ודודה לידיה לוושינגטון. אפשר רק להמשיך ולהתפלל שעוד יחזרו ללוות את אמילי ומסע ההחלמה שלה בקנדה, אבל ההתמקדות הנרטיבית בנסיעה הגורלית הזאת דווקא עשתה טוב לפרק, ועזרה לצופים לעבור חוויה דומה לזו של ג'ון - הצצה מלחיצה למה שעלול להיות העתיד שלה, בתוך עולם שהוא אפילו יותר זר וסוריאליסטי מזה שהיא חוותה עד כה. מי ידע שדברים עוד יכולים להידרדר?
פרק 6 היה עמוס בדימויים ויזואליים עם משמעות חזקה (הנקודה האדומה לאיסוף השפחות מתחנת הרכבת, הפסל ההרוס של אברהם לינקולן, אנדרטת וושינגטון שהפכה לצלב ענק), אבל כנראה שזה שילווה אותנו הלאה - וגם את ג'ון - הוא הרגע בו היא נחשפת למה שמסתתר מתחת לכיסוי הפה של השפחות בוושינגטון הבירה. הן לא שותקות מתוך כבוד, השפתיים שלהן פשוט מחוררות וסגורות בטבעות. פתאום, ג'ון מבינה מה עוד לא נלקח ממנה, וממה עוד יש לה לפחד. ונעילת השפתיים באופן הזה לא רק שלא מאפשרת לדבר - הרי בשביל זה אפשר לחתוך את הלשון - היא גם לא מאפשרת להתנשק, מה שרק הפך את נשיקת האיחוד של ג'ון עם ניק לאפילו יותר מלאת תשוקה (ואחד הרגעים הסקסיים הבודדים שהסדרה הקשה הזאת סיפקה לנו).
המסע לוושינגטון מכיל עוד כמה תגליות מעניינות, עבור הצופים ועבור הדמויות. סרינה ג'וי מגלה בהלם שהבכירים בוושינגטון מקבלים עדיפות משמעותית בכל הקשור לילדים וילודה, כשהיא נכנסת לביתם של ג'ורג' ואוליביה ווינסלו (שחקני הטלוויזיה הוותיקים והעסוקים כריסטופר מאלוני ואליזבת ריזר). להם יש חמישה ילדים שנחטפו מהוריהם, תינוק חדש באדיבות שפחות גלעד, ועוד שפחה בבית לייצר את התינוק הבא. אם תהיתם איך מתבטאת שחיתות פוליטית בעולם של סיפורה של שפחה - הנה, ההטבות החומריות הן ילדים.
אן דאוד, שמגלמת את דודה לידיה, גילתה לנו כבר לפני תחילת העונה שהנסיעה לוושינגטון תשנה את דודה לידיה, ושהיא פחות תתחבר לשיטות הקיצוניות של הבירה. ובאמת, כשהיא נאלצת לחסום את פיה של ג'ון, עם המחשבה על כך שאולי בעתיד הקרוב מאוד כל השפחות בגלעד יתהלכו עם פה סגור ומחורר מטבעות, דודה לידיה כמעט ונשברת. כשג׳ון שואלת אותה אם היא רוצה שהן כולן יושתקו, היא נראית כל כך מפוחדת ומיואשת, לראשונה מזה זמן רב, והאמפתיה שעוד קיימת אי שם בתוכה של לידיה - שכבר למדנו שתופסת את התפקיד שלה כמישהי שאמורה לדאוג לבריאותן של השפחות - מתעוררת בשיאה. יחד עם זאת, לא נראה שזה משנה את האמונה שלה במטרת העל של גלעד. היא אולי לא נלהבת לחורר שפחות, אבל כרגע לפחות, אל תצפו ממנה לתת יד למרד. מי שעוד לא נותן יד, כך מתברר לנו, הוא ניק, שמקבל הזדמנות נדירה לעשות את הדבר הנכון ומעדיף לפעול מתוך פחד או נוחות. יחד עם זאת, השיחה של ג'ון לבד עם השוויצרים מראה שישנם גם כוחות שפועלים להפיל את גלעד מבחוץ, לא רק מבפנים, ואולי הם עוד יצוצו בעתיד.
אבל הדבר המעניין ביותר בפרק הוא כמובן המשך הדינמיקה המורכבת של ג'ון וסרינה ג'וי. הסצנה של המריבה ביניהן על הרקע של פסל לינקולן מוכיחה שוב שגם אם יעלימו את כל שאר הדמויות בסדרה, שתי אלה יכולות לייצר מספיק מורכבות רגשית כדי להחזיק את הסדרה כולה על כתפיהן. כשהן בסצנות נפרדות, אליזבת מוס ואיבון סטרהובסקי משחקות מצוין, אבל כשהן ביחד? הכימיה ביניהן מתפוצצת על המסך. באותה סצנה הן כבר מדברות אחת לשנייה כמעט כמו שתי אקסיות, אכולות אהבה, שנאה, טינה, כבוד, זלזול, תקווה ודחייה. אין רגש בעולם שלא עבר בין שתי אלה, והריקוד ביניהן ממשיך להיות מרתק, ובעיקר ממשיך להציג את סרינה ג'וי כאחת הדמויות המורכבות והמעניינות על מסך הטלוויזיה - כרגע ובכלל. קיבלנו אפילו רמז לכך שגם היחסים של סרינה ג'וי וריטה, המרתה שלה, מורכבים באותה המידה. "זה הדבר היחיד שהיא אי פעם רצתה", אומרת ריטה לג'ון, ומבהירה באמירה הזו שיש לה הרבה אמפתיה לסרינה והבנה של המניעים שלה. או שאולי היא וג'ון פשוט לוקות בתסמונת שטוקהולם?
ורק מילה על החיים של ג'ון בבית של המפקד לורנס, שאמנם הופיע רק לכמה רגעים בפרק אבל נותר אחת הדמויות הכי מרתקות בגלעד. סביר להניח שההחלטה לשים את ג'ון אצל לורנס, שבוחר שלא להשתתף בטקס האונס החודשי של גלעד, מיועדת לתת לצופים קצת חופש מהטראומה הזאת, כי באמת - כמה סצנות אונס אפשר לראות? אבל יש למציאות הזאת עוד יתרון משמעותי עלילתי - היא מחזקת את ג'ון. לעבור טראומה נפשית ופיזית כל כך מצלקת פעם בחודש לא בדיוק משאיר אותך עם הרבה כוח או מוטיבציה להילחם, או עם ראש צלול לתכנן אסטרטגיה, ומאז שג'ון נחלצה מטקס האונס החודשי, היא ללא ספק חזקה, חדורת מטרה ויציבה נפשית יותר.
סיפורה של שפחה משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO