ביום ראשון הסתיים אחד מאירועי הספורט החשובים בעולם - טורניר ווימבלדון בטניס - עם אחד ממשחקי הספורט הגדולים בכל הזמנים. נובאק ג'וקוביץ', הטניסאי הטוב בעולם (על פי דירוג איגוד הטניס העולמי), פגש את רוג'ר פדרר, אולי הטניסאי הטוב אי פעם, וגבר עליו בתום ארבע שעות ו-57 דקות של דו-קרב מרהיב, מורט עצבים, מנתץ שיאים (הגמר הארוך בתולדות הטורניר וגם הראשון שהוכרע בשיטה החדשה של שובר שוויון) ומתסיס ויכוחים (אז נולה יותר גדול מרוג'ר?).

חובבי טניס עדיין מתווכחים אם המשחק הזה היה גדול מהגמר האגדי שקדם לו בעשור - פדרר-נדאל ב-2008 - אבל אלו כבר דקדוקי עניות של אוהדים סביב הקונצנזוס: חזינו באחד מהמשחקים הגדולים בהיסטוריה של הספורט.

למחרת שודר בכאן 11 הפרק השלישי של ליגה ג'.

ליגה ג' של רובי אלמליח היא תמונת המראה הסדוקה והמטונפת של גמר ווימבלדון. איפה הדשא הלח והמכוסח של הסנטר קורט הבריטי ואיפה העשב הבוצי של המגרש העירוני ביבנה. איפה הבלורית החפופה של השור ממיורקה רפאל נדאל ואיפה הקרחת המיוזעת של הבולדוג משדרות אבי פרץ. איפה הקלאס המלכותי של רוג'ר פדרר מבזל ואיפה ה"את אמא שלך אני אזיין יא מאנייק" של דורון אוחיון מאשדוד. מעולם לא נראינו קרובים לטורניר ווימבלדון (חוץ מאנדי רם ב-2006), אבל כשצופים בו יום לפני עוד פרק של ליגה ג' נדמה שגם מעולם לא היינו רחוקים כל כך.

***

ליגה ג' (שזמינה לצפייה גם ביוטיוב, כרגיל וכראוי לציון בכאן) היא מסוג הסדרות שלא ברור איך לא נעשו קודם. כל אוהד כדורגל ישראלי יודע שהליגות הנמוכות הן קאלט. אם ליגת העל (ותסלחו לי על האנלוגיה המופרכת) היא ה-HBO של הכדורגל המקומי - ספקית תוכן הפרימיום של הענף - הליגות הנמוכות הן הטלוויזיה הקהילתית שאתה מגיע אליה בזפזופ אקראי, סטלני או היפסטרי, ונשאר שם מרותק כמו צופה בתאונת רכבות. די בשמות כמו הפועל חליסה, בני יצ'לאל, מוסמוס ורואי חשבון תל אביב כדי להבהיר שמדובר בפוטנציאל פולחני אינסופי. זה מאגר בלתי נדלה של סיפורים ביזאריים ושל מלודרמות יצריות שלידן הכלה מאיסטנבול נראית כמו שיחה על ביטוח בריאות בתכנית בוקר. זה מכרה הזהב של פרויקט האנדרדוגים המופלא "כדורגל שפל". אלו החומרים שמהם עשויים החלומות של רז זהבי וחוזה הטאלנט שלו.

לתוך מטמון הפולקלור הזו צלל אלמליח כמו איש צפרדע לתוך הקישון וחזר עם השלל הלא-אטרקטיבי למראה אך העשיר בערך סיפורי. כמו הדוקו-ריאליטי המצוין שקדם לה בכאן, מחוז ירושלים, גם ליגה ג' בת חמשת הפרקים מספרת סיפור ישראלי רב-תרבותי (ולכן גם רלוונטית לא רק לקהל אוהדי הכדורגל) דרך אנשי המפתח שליקטה בתבונה. אלא שכאן נוצר עיקר הדינמיקה האנושית לא בזכות הליהוקים אלא בזכות הזיווגים: מערכת היחסים המורכבת ובעלת יסודות האב-ובנו הבלתי נמנעים בין מאמן שדרות אבי פרץ לשחקן הספסל, חבר ההנהלה, בעל המזנון וצַבָּע קווי החוץ במגרש אפרים סיאדה; המשולש הנפיץ במושירפה בין המאמן הכריזמטי נסים אגבריה, הקפטן הממורמר מוחמד אבו תוופיק וחלוץ הרכש הנוצץ (והיהודי) חנן אלמקייס; והזוגיות המסקרנת של הפאואר קאפל האשדודי - האוהד המשולהב דורון אוחיון ("כמובן שאני נגד אלימות אבל אם לא יהיה קללות ואקשן לא עשינו בזה כלום") וחברת ההנהלה המיושבת ליאת אפרתי ("זה לא יפה, למה לקלל את האישה?").

וזה לא שהאנשים הללו לא מחזיקים בזכות עצמם. כמעט כל אחד מהם מגלם בגופו ובחייו את ליגה ג', המגרש שבו מתעמתות תשוקה אדירה ומציאות מתסכלת. אבי פרץ הוא מאמן - אבל גם בעל בסטה של אבטיחים. סיאדה הוא שחקן ומוכר בורקס, אבו תוופיק - קפטן ופועל בניין. אסעד עמאשה עולה למגרש עם תואר מלך השערים - ונכנס למטבח עם תלוש שכר של שוטף כלים. לכולם יש חלומות כדורגל מנופצים, חלקם מנפצים בעצמם את החלומות עבור האחרים.

ליגה ג' - אחרונת הליגות - היא ליגה חובבנית במלוא מובן המילה, אבל ליגה ג' מתייחסת אל גיבוריה כאל מקצוענים בז'אנר הנחות שאליו נקלעו. היא מתיישבת לידם ביציעים המאולתרים, בחדרי ההלבשה המוזנחים, על ספסלי הקבוצות המתקלפים. במציאות שבה אנשי כדורגל הם סלבס שאישיותם מוגבלת למתווה אסטרטגי של קמפיין או למסגרת מזויפת של סטורי באינסטגרם, ליגה ג' מציגה בני אדם: פרץ הרגיש, שרגע מעיף שחקן מהקבוצה בהתקף חמה ורגע מנגב את הדמעות מעיני אביו החולה; סיאדה האומלל וטוב הלב, מסור עד עמקי נשמתו למאמן שלא סופר אותו. היא אוהבת אותם גם ברגעים הפחות-יפים שלהם: במפגני האלימות של אוחיון, בהתפרצות הזעם של בני משפחת אבו תוופיק, בשיחת ההשפלה שעורך פרץ לשחקניו. היא אוהבת אותם כמו שאוהדי כדורגל אוהבים אוהדי כדורגל. כמו שאוהבים משפחה.

***

הנה עוד משהו שכל אוהד כדורגל ישראלי יודע: זה כדורגל ירוד. בדירוג אופ"א (איגוד הכדורגל האירופי) נמצאת הליגה הישראלית במקום ה-27, מזנבת בליגות האימתניות של קזחסטן ואזרבייג'ן. בעידן שבו אפשר לקבל כדורגל הוט קוטור אירופי בהינף אצבע, לצפות מתוך בחירה בכדורגל ישראלי זה כמו להיכנס למסעדת מישלן ולהזמין טוסט עם גבנ"צ. ואני לא מדבר על ליגה ג'; אני מדבר על ליגת העל. אם אין לך כלב בקרב הבינוני הזה, אין לך טעם לצפות בו.

בהיעדר סחורה ראויה לצפייה, תזונת האוהדים מורכבת בעיקר מזרם איתן של מלפפונים (שמועות על החתמות שחקנים), פיסות רכילות צבעוניות על רומנים בין כדורגלנים ודוגמניות, ביקורים מזדמנים במדורי הפלילים ורגעים בודדים של גאווה לאומית. בכדורגל הישראלי יש הרבה דרמה ומעט מאוד כדורגל.

מהבחינה הזאת, ליגה ג' היא ליגת העל דרך מגבר צורמני. הכדורגל נחות יותר - והדרמה גדולה יותר. כשבני סכנין משחקת בליגת העל זו חגיגה של דמוקרטיה (ושל גזענות); כשבני ממב"ע מכפרי הדרוזים המזדהים עם סוריה משחקת בליגה ישראלית זה קרע בקהילה. דרבי תל אביבי הוא משחק טעון; דרבי אשדודי הוא פוטנציאל לקלאסיקו אלים בסגנון עדות בואנוס איירס. הורדת קפטן לספסל בחיפה או בבאר שבע היא עניין שבשגרה; במושירפה זה סיפתח לריב חמולות. הכל גדול יותר, דרמטי יותר, יצרי יותר. "כדורגל זה לא אופרה", אומר אוחיון בפרק השלישי. הוא טועה; לפעמים כדורגל זו ממש אופרה. פשוט אופרה אחרת.