ההיסטוריה הסודית של הטלוויזיה הישראלית מורכבת מעשרות רגעים קטנים של טירוף ויופי, מבוכה והתעלות רוח. אחד מהרגעים האלה התרחש במאי 2010, במהלך חודש שידורים מיוחד של האולפן השקוף של ערוץ 24 מירושלים, והוא כולל את עינת שרוף ושקית עם הכיתוב "המרוש", שכמעט עלתה לה בחייה. אתם מכירים אותו אולי כ"עינת שרוף נחנקת מבורקס בשידור":

ועל אף שאין מי שיערער על היופי של הסרטון הזה, לא הרבה נכתב עליו. לא מספיק. הווידאו הפך לוויראלי, הופיע בתוכנית "הצינור" וזכה למאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות וביוטיוב, ועדיין לא מצא לו את המקום הראוי בקאנון של הטלוויזיה בישראל. אנחנו כאן בשביל לתקן את העוול הזה, לשפוך אור על החנק שהצחיק את ישראל ולחשוף אחת ולתמיד שבכלל לא מדובר בבורקס, אלא במנת שווארמה ממסעדת "המרוש" הירושלמית, שמאז נסגרה.

במסורת ה-Oral History (היסטוריה בעל פה), פנינו אל מי שהיה שם בזמן אמת, וביקשנו מהם שיספרו לנו כל מה שהם זוכרים מהאירוע. אלה העדויות שלהם.

עינת שרוף, כוכבת הקטע:

"סדרת המפגשים האלה בכיכר ציון בירושלים מזכירה לי נשכחות. אחרי הופעות של יום חמישי בלילה, שאני מסיימת אותן בשתיים בלילה, הייתי מתעוררת בשש בבוקר, אחוזת אימה ובעיקר רעבה, לצילומי שישי בכיכר ציון, לתוכנית שהגדרתה היתה כמו שהגדירו את "סיינפלד" - תוכנית על כלום. זאת אומרת, עינת שרוף תבוא ותראה. זאת היתה התוכנית. במסגרת 'עינת שרוף תבוא ותראה', היו אנשים שפגשתי שם בכיכר, שלאט-לאט הם הבינו שאם הם יבואו כל יום שישי לכיכר הם יפגשו אותי, יהיה לנו מה לדבר, מה לאכול, ולאט-לאט אנשים הציעו לי אוכל. זה ארבע שעות שידור חי - בחום אימים, בגשם, בקור, ברוח. באמת, זה סיירת מטכ"ל מה שעשיתי שם".

אמירה בוזגלו, עורכת תוכן:

"אני הייתי עורכת את זה, כי הבינו בעצם שיש את האולפן השקוף, וביום שישי אין אולפן שקוף אבל יש רייטינג. וככה התחלנו לצאת - אני, תחקירן, צלם ועינת. והתחלנו בהתחלה לעשות כאלה שידורים של ד"שים, מעשר עד שתיים בצהריים, ארבע שעות של שידור חי, שבהן האנשים ברחוב שאנחנו פוגשים - מבקשים שירים. זה היה בדיזנגוף סנטר, ואז האולפן השקוף התחיל לנדוד והגענו לירושלים, לכיכר ציון, ואז בימי שישי היינו יוצאים החוצה. ואז זה נהיה קאלט, זאת היתה התוכנית עם הכי הרבה רייטינג. כולם התחילו לצפות בה, וקלטנו שיש פה ממש עניין, ואנשים תמיד אמרו שהם מנקים את הבית ורואים את התוכנית. ועינת שרוף אז, בזמנו, ממש שכנעתי אותה לעשות את זה כי היא כזה אמרה 'יואו, שאני לא אצא רע… שזה לא יצא שכונתי מדי', ופתאום לאט-לאט זה כזה תפס תאוצה שפתאום עד היום היא אומרת שזה שידורי קאלט ואיפה הימים האלה".

אלירז יוספזון, תחקירן שטח:

"אני הייתי תחקירן שטח. היה אולפן שקוף בירושלים בימי שישי. היינו עולים לשם, לשידור של ארבע שעות של אנשים מהרחוב, אזרחים וכולי מקדישים שירים. היייתי יוצא עם מסמך של רשימת קליפים… התפקיד שלי היה להכיר לאמירה ועינת מרואיינים וזה, לדבר איתם קצת - מה השם שלך, איזה שיר אתה רוצה לראות - וזהו. עינת, כאילו, זה היה ארבע שעות לא פשוטות להעביר כל שבוע, כי זה היה כזה בשמש, בחום… והיה לא פשוט להעביר את זה. ועינת, במה שהיא טובה זה לדבר עם אנשים בגובה העיניים, לעשות גם קצת שטויות פה ושם".

השווארמה

בן ממסעדת "המרוש":

"זה היה יום שישי. אני לא זוכר מהיום הספציפי הזה, אבל העבודה איתם היה... נדיר ביותר. אחלה אנשים. היא ספציפית היה כיף לעבוד איתה, אחלה. הרבה היו מתלבשים אצלנו, שירותים זה היה אצלנו, אוכל היה אצלנו".

עינת שרוף:

"הצילום הזה הוא צילום מאוד תמים: אני רעבה, פגשתי זמר בבית קפה, שנתתי לו מיקרופון לשיר, ואמרתי 'תוך כדי זה שהוא ישיר - אני אוכל'. ארבע שעות, הייתי רעבה, זה היה לקראת סוף ארבע השעות האלה והיתה לי עוד הופעה בערב - זה ימי שישי. והצלם, אלוהים יודע למה, החליט להתרכז בזמר ולאט-לאט התרכז בי, שתוך כדי השירה שלו אכלתי. השירה שלו כנראה גרמה לי לשיעול מסוים וחנק, דבר שלא גרם לאף אחד, חס וחלילה, לחשוב על לעזור. פשוט להמשיך לצלם את מה שקורה. אף אחד לא עצר, אף אחד לא חשב להביא כוס מים, אף אחד לא חשב לטפוח לי על הגב, שום דבר. תיחנקי ואולי יהיה לנו רייטינג".

אמירה בוזגלו:

"מה שקרה באותו אירוע זה שעמדנו בכיכר ציון, קראתי לכמה אנשים כאלה שישירו ואחד מהם שר בערבית, אני זוכרת, ובגלל שאנחנו ברחוב אז גם העסקים ברחוב תמיד אהבו לפנק, אז הם נתנו לעינת - כולם חושבים שזה בורקס, אבל זה חצי מנה שווארמה והביאו לה, ועינת הרי לא ביישנית במיוחד, אז היא… אכלה את השווארמה בשידור. כן! אוכלים! בשידור! אנשים היו מביאים סירים מהבית. ואז היא אכלה את השווארמה, והיא נחנקה וכולנו - אפילו רואים את האצבע שלי בפריים, שאני מצביעה להם, שאני אומרת להם שמישהו יתייחס לזה, ואז הם חשבו שאני אומרת להם זה [להתמקד במה שקורה בעינת], ועשו זום-אין עליה, ומה שיפה במרואיינים שלנו מהרחוב זה שהם לא הפסיקו לשיר, זה לא עניין אותם שהיא נחנקת שם. הם היו באים לי ברחוב, אומרים לי 'אני יודע לשיר', הייתי שמה אותם בפריים - אתה שב פה, אתה קח זה, עוד דקה חוזרים מפרסומות... אף אחד לא טרח להביא לה כוס מים, מסכנה".

עינת שרוף:

"מדובר בפיתה מאוד חמה ועסיסית מהשווארמיה ממש ממול לבית הקפה הזה שזה צולם. אני אוכלת רק שווארמה. אני אוכלת שווארמה בלי טחינה, בלי סלט, בלי כרוב, בלי כלום, אני אוהבת ליהנות מהבשר. אגב, זה דבר שגורם לחנק ושיעול בסופו של דבר, אם אתה אוכל בלי טחינה. בוא נגיד, כל הסיפור מתחיל מזה שהזמנתי שווארמה יבשה כמו שתמיד אני מזמינה, בלי שום דבר רטוב. זה המשיך מזה שהזמר כל כך ריתק את הקהל, שהקהל פשוט התעלם מקיומי".

אלירז יוספזון:

"אני לא זוכר מהיום הזה ספציפית. אני זוכר שהיתה את השווארמה הזאת שהיינו לוקחים ממנה אוכל בכל יום שישי, במדרחוב בירושלים, נדמה לי שזה כיכר ציון. אני זוכר שהיו דמויות קבועות שהיו מגיעות, וניסים הזה הוא אחד מהדמויות הקבועות. אתה יודע, זה שידור לא מתוכנן כזה, הכל כאילו… אין באמת, אתה לא יוצא עם ליינאפ או משהו כזה, הכל קורה בשטח, ולפעמים גם קצת, אה... משתטים כזה בשביל להעביר את הזמן. והוא רצה לשיר, וזה ארבע שעות, והפסקות הפרסומות שיש בין לבין הן מאוד קצרות, אז היא אמרה בטח 'אני אתן לו לשיר ואוכל'. אני לא זוכר את זה ספציפית, אבל זה בטח מה שקרה. ולדעתי, אם אתה שואל אותי וכמו שאני מכיר את עינת, היא בטח חצי נחנקה, וחצי קצת בצחוק. חצי קצת להקצין את זה ולעשות למצלמה. היו הרבה רגעי קאלט בשידורים האלה".

אמירה בוזגלו:

"הבעיה היא שהיא נתנה לו את המיקרופון כדי שהיא תוכל לאכול, והיא לא ידעה שזה מה שיקרה. רואים שם, היא משחררת לו את המיקרופון כדי לאכול".

אלירז יוספזון:

"אתה צריך להבין איך זה מתנהל: אני ואמירה היינו בשטח, מזיעים את חיינו, אמירה היתה מחליטה מי יתראיין, מי לא יתראיין, ומחליטה 'עכשיו תעמדי איתם פה, עכשיו תעשי איתם ככה', ומי שבעצם היה בניידת זה אלון, העורך והבמאי, שהבמאי, אני מניח, אמר לצלמים להתמקד בה".

ומה קרה אחר כך

עינת שרוף:

"אני אגיד לך מה, האווירה שם... העורך היה אלון ימין... ואנחנו מכלום עשינו משהו. באמת, זה הניסיון הטלוויזיוני הכי טוב שאדם יכול לקבל, כי אתה מגיע בבוקר ואומרים לך, 'זה כיכר ציון. קחי מיקרופון ותעשי מה שבא לך, תעשי מה שאת יכולה', ואתה יוצר מאין - יש, מה שנקרא.

הקטע הזה של האוכל הוא אמיתי, זה פשוט מה שקרה. אנחנו היינו משפחה כולנו - הצלמים, הצוות, כולנו באווירה. אמירה ואלירז יוספזון המקסים שעכשיו ערך אותי ב'חזרה לשירים', זה אנשים שאני רואה אותם ואני נופלת עליהם בחיבוק".

אז אין איבה?

"מה פתאום! גם אם הייתי נחנקת, אגב, גם אם הייתי כבר בחנק - שיירשו אותי. אם למות, למות ככה. כל הקונסטלציה שם היתה כאילו בלתי אפשרית, אבל היתה בה אווירה כזאת אמיתית ואותנטית. זה היה ימים שהייתי מגיעה בשבע בבוקר אחרי לילה שלא ישנתי. מאפרים אותי באיזה בית קפה, על איזה כיסא שכוח, איכשהו מארגנים לי קפה כי הכל סגור בירושלים בשעות האלה, וכולנו מתחילים לחפש עם מי נדבר. מכריחים אנשים לדבר איתם, ולאט-לאט זה תפס תאוצה ואנשים התחילו לבוא, וזה נהיה שלאגר. לשמחתי".

אלירז יוספזון:

"האמת היא, שהפעם שבאמת ידענו, שהיה כאילו קטע הורג, היה בסוף השידור כשהיא התעצבנה על הילדים שהציקו לה כל השידור, ובסוף לא דיברו… הם היו לה על הראש כל השידור ובסוף היא אומרת להם 'תקדישו שיר' והם מתביישים. אז זה היה בסוף השידור, וזה באמת היה שידור קשה, כולנו איבדנו את זה, אז היה כזה… דיברנו על זה אחרי זה. פה ספציפית לא היתה תחושה".

 

אמירה בוזגלו:

"ידענו לחלוטין שזה קורע מצחוק, לא ידענו שזה יתפוס תאוצה ככה. ידענו בינינו לבין עצמנו. תבין, היינו באים ביום ראשון לקשת, והולכים ל[ארכיון קשת] וגוזרים ת'קטעים האלה לעצמנו. זה היה הורג אותנו מצחוק. יש לי את הקטעים האלה שמורים במייל מרוב שזה היה מצחיק. מלא קטעים כאלה".

עינת שרוף:

"אני חושבת שזה תפס - אני גם ראיתי אותו, כמובן, והמון אנשים שלחו לי אותו, גם מהעולם. והרבה בני נוער רצו להצטלם איתי עוד לפני שהייתי ב'גולסטאר', והסיבה היחידה זה הסרטון הזה, אגב. מה שנקרא 'גאווה ישראלית'. אני חושבת שהוא תפס כי יש את השירה שלו, שהוא לא עוצר. אני נחנקת שם משמאלו, והוא ממשיך עם ה-'יא לילי, יא לילי' ומצידו שאני אמות - הוא יגמור את השיר. לכן זה תפס פה - הניגודיות המאוד מיוחדת בינו לביני, ובין הקהל שיושב שם בקפה ומסתכל באדישות - גם אליו וגם אלי".

אלירז יוספזון:

"היו הרבה רגעי קאלט בשידורים האלה. לדעתי בזמן אמת זה לא היה כזה להיט, אני חושב שרק אחר כך התחילו לחפש את הדברים האלה, כי היו עוד רגעים מצחיקים כאלה עם עינת, שהיו בתוכניות מהאולפן. למשל, כשהיא אמרה בטעות 'לקהל המגעיל' במקום 'לקהל המדהים' - רק אז הבינו שבשידורים חיים עם עינת יכולות לקרות הרבה הפתעות… בזמן יום שישי אף אחד לא קלט שזה יהיה קטע כזה שירוץ ביוטיוב אחר כך".

בן ממסעדת "המרוש":

המסעדה לפני שנתיים נסגרה, כי העיר... איך אני אסביר לך? די, כבר לא היתה עבודה. נהיה שם ממש זול, אני אישית התעייפתי, עברתי לעשות משהו אחר".