בפריים הראשון של שארית חיינו הטלוויזיוניים, טוני סופרנו יושב על כורסה בחדר המתנה ומלכסן מבט מבולבל לעבר פסל אישה ערומה. עיניו תוהות כנגד עיני האבן הפעורות שלה, מבע ריק שלא מציע לו כל רפלקציה - כי הגבירה היצוקה איננה הפסיכיאטרית אלא רק שומרת הסף שלה - אבל אומר לו, בעירום מפוסל, את כל מה שהוא צריך לעשות: לחשוף את עצמו. ובשעה שהמבט של טוני נעוץ בעיני האישה, המצלמה ממקמת אותו בדיוק בין רגליה. עוד רגע הוא ייכנס למשרד של ד"ר ג'ניפר מלפי וייוולד מחדש. עוד רגע הוא יוליד מחדש את הטלוויזיה.

חדר ההמתנה של ד"ר מלפי יתגלה לימים כחדר ההמתנה של הטלוויזיה, וטוני סופרנו ייכנס פנימה בהילוך דובי שיטלטל את שתיהן. הוא ייכנס לתוך עולמות ממוחזרים ושחוקים, לקליניקה שכבר שמעה אינספור סיפורים אנושיים ולטלוויזיה שכבר סיפרה אינספור כאלו, וישנה אותן. כי הוא אדם שונה לגמרי, עם סיפור אחר לספר ודרך חדשה לספר אותו.

הפתיחה מהוססת. טוני עצבני, חסר סבלנות, מזייף בחוסר כישרון ישיבה נינוחה ומשלח יד נורמטיבי. מלפי לא קונה את זה, אבל גם לא מתגרה בסנדק הפסולת. אפשר לחתוך את המתח בקליע 9 מילימטר. אבל הטקטיקה הזהירה של מלפי עובדת, ובחלוף דקה טוני נפתח במפתיע ומנסה להסביר מדוע לקה בְמה-פתאום-התקף-חרדה. "באותו בוקר שבו הרגשתי לא טוב", הוא מספר, "חשבתי: זה טוב להיות במשהו מההתחלה. הגעתי מאוחר מדי בשביל זה, אני יודע. אבל בזמן האחרון אני מרגיש שהגעתי בסוף. שהטוב ביותר נגמר".

האמת היא שטוני טעה. עכשיו, כשהוא כבר לא בסביבה (אם הבנתי נכון עוד פליטת פה עמומה ותלת-משמעית של היוצר דייויד צ'ייס על הפינאלה האניגמטי) ולא עשוי לשלוח את בובי בקלה לסגור איתי חשבון, אני יכול להגיד את זה מבלי לחשוש לחיי: טוני טעה כבר ברגע הראשון. לא יכול להיות משפט שיגדיר את הסופרנוס פחות טוב מזה. טוני לא הגיע מאוחר מדי, ובוודאי שלא בסוף; הוא ההתחלה. הוא אבן הפינה שעליה נבנתה הטלוויזיה כמעט מחדש בשנות האלפיים. תור הזהב של הטלוויזיה החל לתקתק ברולקס הזהב של טוני סופרנו.

אבל הוא לא רק ההתחלה. הסופרנוס לא רק בישרה את תור הזהב ופתחה אותו; היא גם נותרה, עשרים שנה לאחר מכן, גדולת התור. בקוזה נוסטרה מעולם לא ראו שלטון אבסולוטי כמו זה של טוני סופרנו ברשימות "הסדרות הטובות בכל הזמנים". מלבד הפיכות אקראיות (ראויות ומוצדקות) של הגנגסטרים מהסמויה, נראה שאיש לא מאיים על המאפיוזו מג'רזי. הוא הקאפו די טוטי קאפי, בוס כל הבוסים.

זה לא שלא נעשתה טלוויזיה מעולה אחרי הסופרנוס: שובר שורות שכללה את האנטי-גיבור והאמריקנים לקחה אותו לקצה; לבלש אמיתי היתה איכות פואטית של ספרות והנותרים נגעה ללב כמו שירה; אבודים היתה אירוע טלוויזיוני ענק ומשחקי הכס היא תופעה תרבותית עצומה. אבל אף אחת מהן (וממקבילותיהן) לא הצליחה לדחוק את הסופרנוס. דייויד צ'ייס הציב ב-1999 את הרף החדש - ומאז אף אחד לא הרים אותו.

במידה מסוימת, המצב הזה מעורר תמיהה. עשרים שנה חלפו מאז שהסופרנוס נולדה, תריסר מאז שחתכה לשחור. בזמן הזה הטלוויזיה עשתה קפיצות אדירות כמעט בכל אספקט: מהתוכן ועד הטכנולוגיה, מעומק התסריט ועד רום סטנדרט ההפקה. היא הפכה למקום הטוב ביותר עבור יוצרים שמבקשים להציג סיפורים מורכבים, עבור אדפטציות שזקוקות ליריעה סבלנית, עבור שחקנים שמאסו בתחפושות של גיבורי על. היא יצרה כוח משיכה שערער את מערכת השמש ההוליוודית והסיט כוכבים ממסלולם. היא שינתה דפוסי צריכה והרגלי בילוי, יצרה קורפוס מרתק והשתלטה על התרבות הפופולרית. ואחרי כל זה - היא עדיין לא הצליחה לשחזר את הסופרנוס.

ואולי כל השינויים הללו, שהפכו את הטלוויזיה ממדורת שבט סלונית צנועה להר געש תרבותי, הם דווקא מה שחוסם את האפשרות לסדרה שתעמוד בסטנדרט האוורסטי של הסופרנוס. אולי דווקא העושר העצום, הבלתי ניתן להכלה, של טלוויזיה מעולה, הוא מה שמונע מסדרה בודדה - מופלאה ככל שתהיה - לזכות במעמד קנוני (משחקי הכס - הדבר הגדול ביותר שקרה בטלוויזיה מאז הסופרנוס - לעולם לא תיחשב כסדרה שיכולה אפילו לצחצח לטוני את האקדח). ב-1999 טוני סופרנו הדהיר את הקאדילק אסקלייד שלו בערבה הטלוויזיונית הדלילה; היום הוא היה מוצא את עצמו בדמולישן דרבי.

אולי תור הזהב עוד יוליד את הטוענת לכתר שתתנקש בהסופרנוס. אולי טוני יישאר בוס לנצח, האזרח קיין של הטלוויזיה. בינתיים צ'ייס הולך לקולנוע, להמשיך לספר על הסופרנוס, והקרב על ירושתו נמשך. טוני, כאמור, טעה - הוא לא הגיע כשהטוב ביותר נגמר. נותר רק לראות אם הטוב ביותר לא נגמר איתו.