שמו על שקט
סדרת המתח הרומנטית-קריפית את היא ללא ספק אחת ההצלחות הגדולות של נטפליקס בחודשים האחרונים. אחרי שעונתה הראשונה שודרה ברשת לייף-טיים וזכתה להתעלמות יחסית, בנטפליקס בחרו לקחת אותה ולהפיץ אותה ברחבי העולם והתוצאה היא עשרות מיליוני צפיות וכמות זהה של עוקבים חדשים בחשבון האינסטגרם של כוכב הסדרה פן בדג'לי. אם עדיין לא צפיתם באת, נספר שהיא עוסקת בעובד בחנות ספרים בשם ג'ו גולדברג (בדג'לי, לשעבר מאחת שיודעת), שמפתח אובססיה חולנית לסופרת צעירה בשם גווינביר בק (אליזבת' לאלי) ומחליט לעשות הכל כולל הכל כדי להיות איתה.
לא מעט ביקורת נשמעה על האדרה שאת עושה לדמות שלילית כמו ג'ו גולדברג, מצד אחד - איש ספר משכיל ומנומס, מצד שני - קריפ דוחה ואלים. כדי לייצר אמפתיה לדמותו של ג'ו השתמשו יוצרי הסדרה, גרג ברלנטי ושרה גאמבל, בטריק הכי ישן בספר ונתנו למחשבותיו להיות הקריינות של הסדרה כולה. בנטפליקס החליטו להרים את הכפפה והעלו סרטון קצר שמציג איך את הייתה נראית (ונשמעת) בלי הקריינות של ג'ו גולדברג, ואם לאמלק את התשובה, מדובר ברצף של שתיקות מביכות ופאנצ'ים שלא עובדים.
בין הסצנות שזכו לעבור מיוט אפשר למצוא את הפעם הראשונה בה ג'ו ו'בק נכנסים יחד למיטה לאקט שנמשך מספר שניות בודדות אחרי שההתרגשות של ג'ו מכריעה אותו מהר מדי. במקור, הסצנה הורכבה ממחשבותיו של ג'ו, תחושת הבושה שלו מכך שלא הצליח לספק את הסחורה וניסיון לתהות אם זה יביא לסיום יחסיהם. ובגרסה החדשה? *צרצרים*. לא נקל ראש בסטוקריות, אבל השקט הזה הוא אחת מחוויות הצפיה המביכות שנתקלנו בהן לאחרונה.
שיטת מצליח
רינה מצליח היא אחת הדמויות הכי מעניינות על המסך שלכם. כשהיא יושבת בפאנל הגברי והמעונב של אולפן שישי אפילו קל יותר לראות שמצליח היא הג'וקר האמיתי של חברת החדשות. למצליח יש קריירה של כמעט ארבעים שנה בתקשורת הישראלית, היא ביצעה בה כמעט כל תפקיד אפשרי: שדרית קווים ב"שירים ושערים", עורכת ומגישה בקול ישראל, כתבת מדינית שסיקרה את הסכמי השלום ואפילו שופטת בריאליטי (השגריר) ובכל זאת אנחנו יודעים עליה מעט מאוד, כי היא מקפידה לא להתראיין או לדבר על החיים האישיים שלה.
ורינה מצליח מעולם לא התנהגה בהתאם. יש לה טמפרמנט טלוויזיוני סוער במיוחד, שמצליח להפוך ראיון משעמם עם מנכ"ל רכבת ישראל לקטע ויראלי שתפגשו בפיד שלכם. בפגוש את העיתונות אותה מגישה בשנים האחרונות, היא נוזפת מדי שבוע במרואיינים סוררים, משליטה סדר באולפן מלא באנשי צבא מנופחים ומאיימת לגרש אותם מהאולפן אם לא ישתקו תכף ומיד. אין לה שום בעיה לעיין בתחקיר בזמן השידור אם חשוב לה להבהיר נקודה - התנהלות שגרמה למבקרים לקרוא לה "מורתית", "דודתית" וכינויים מיזוגניים אחרים שלא היו מושמעים כלפי גבר.
יש כאלה שמזהים כוכבות רק בדמויות ממלכתיות כמו יונית לוי ודני קושמרו, אבל דווקא חוסר העינוב של מצליח הופך את הצפייה בה למענגת. בין שאר אנשי החדשות על המסך, יש בנוכחות שלה משהו כמעט מתריס - אישה עם אפס התנחמדות ופג דיבור מקסים שנמצאת שם ערב-ערב, בלי להראות שום סימנים להאטה. ומעל לכל, הצבע שמצליח מביאה איתה לא היה מספיק אם היא לא הייתה שולטת ביד רמה בתחום הסיקור שלה, פוליטיקה ישראלית של דילים והסכמים קואליציוניים, ויראת הכבוד של המרואיינים (חלקם, לפחות) שמגיעים להתראיין אצלה - מנומקת. הם פשוט יודעים שהיא מכירה את החומר טוב מכולם, ואוי למי שינסה לחפף או לשקר.
לינה ותלונה
נדמה שהפילוג בחברה הישראלית רק הולך ומתעצם, במיוחד בימים כאלה של קמפייני בחירות מלאים בארס, אבל יש דברים שתמיד ישמרו עלינו עם אחד - כולנו שונאים לצאת פראיירים. "שלא יעבדו עליכם" הוא משפט כל כך ישראלי עד שהוא צריך להופיע בענק באולם הטיסות הנכנסות בנמל התעופה בן גוריון. כאלה אנחנו, תמיד נעדיף להיות בצד העוקץ ולא בצד שנעקץ.
כנראה בגלל זה השבועות האחרונים על המסך שלנו מסמנים את פריחתם של תכניות ותחקירים על עוולות צרכניות: התכנית ברקוד של נגה ניר נאמן מציגה בכל ערב כתבות על אריזות מזון מנופחות ובתוכן רק חצי מכמות המוצר המובטח, בתכנית הכלכלית גילינו שמבצעי סוף עונה הם תמיד שקר ועכשיו גם את בתי המלון הרסו לנו עם סדרת התחקירים במהדורה המרכזית.
התחקיר של לי אברמוביץ' על בעיית הניקיון בבתי המלון הראה לנו שהמיטות והשירותים בחדרים פשוט מטונפים. בדיקה באמצעות חומר לייזר שכנראה נלקח מהפלנטריום הדגימה לנו שהמצעים עליהם אנחנו שמים את הראש כמעט ולא מוחלפים בין אורח לאורח. התחקיר הזה הפך לשיחת היום בקבוצות הפייסבוק ובכל מטבחון משרדי שמכבד את עצמו. אנשים ביטלו הזמנות לחופשות בישראל והתקשרו לבקש פיצוי ממלונות שהתארחו בהם.
השבוע נחשפנו לאייטם נוסף מאותו ז'אנר, מכת חולדות בסניף דומינו'ס פיצה בחיפה. קשה לעקוב כמה מילים נכתב על סרטון בן שתי דקות שמציג חולדות חביבות מטיילות על מגשי פיצה. אנשים התקשו להאמין שיש סיכוי שהשערה שהייתה להם בין התירס לפטריות שייכת לחולדה ולשליח. איפה נשמע דבר כזה? בשני המקרים הכעס הצרכני מלווה בתחושה של צביעות קשה, הרי אף אחד לא דיבר על תנאי התעסוקה של החדרנים בבתי המלון. אף אחד גם לא שאל את עצמו כמה ישראלים בכלל יכולים להרשות לעצמם להזמין מגש פיצה בשבעים שקלים (לפני תוספות). זה לא צריך להפתיע. מאז ומעולם החיבה שלנו לפינות הצרכנות לא התבטאה במחאה ציבורית, ומחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אנחנו עם אדיש שמתלונן ומשלם, צופה בערב בתכנית תחקירים ובבוקר קונה את המוצר בסופר.