מפחד רק מבורא עולם
מכל הדרכים לקבל תכנית בטלוויזיה אין ספק שיגאל גואטה עשה את זאת המעניינת ביותר, לפחות עד שהדסה מסיני תקבל תכנית ראיונות סטייל ערב טוב. תקציר: עד לפני שנתיים היה גואטה חבר כנסת אלמוני למדי מטעם מפלגת ש"ס. את רגעי התהילה שלו קנה כמעט במקרה, כאשר סיפר בראיון בגל"צ שהלך לחתונה של אחיינו הגיי כי דם סמיך יותר מאמונה. או לכל הפחות, דם ואמונה יכולים לחיות ולהרים יחד. חבר כנסת ממפלגה חרדית שמכבד בנוכחתו חתונה גאה? זה כבר מחייב עור עבה יותר מזה שיש למנהיגים הרוחניים של תנועת ש"ס, גואטה הוקע, גונה, הבין שהוא סיים את דרכו הפוליטית והתפטר. עכשיו הוא חוזר בסדרת דוקו חדשה שמשודרת בכאן 11, האזרח גואטה שמה.
האזרח גואטה היא אקטיביזם בצורתו הטהורה ביותר - יגאל גואטה וצוות התכנית מסקר עוולות חברתיות ומנסה לשנות אותן, ואפשר לראותה בה איך הפה הגדול של גואטה מחזיק מסך מחוץ לגבולות הגזרה של ראיון. ספוילר: הוא מחזיק מצוין. מלבד היותו אביה של שמחה גואטה (להיות זמרת, הישרדות VIP), מכוכבות הריאליטי המוצדקות של התקופה, לזכותו של יגאל גואטה משחקת העובדה שהוא אנטי כוכב; גבר חרדי לא צעיר עם משקפיים גדולים וכרס מכובדת זה לא בדיוק חלק מפס היצור של הפרצופים אותם אנחנו רגילים לראות על המסך. בנוסף, ליגאל גואטה יש קול עמוק וקצת מחוספס של תלמיד ישיבה שקדן ויכולת מופלאה להחזיק סיפור. אם תעצמו את העיניים ותקשיבו לו, תוכלו לדמיין שאתם שומעים את ג'קי לוי מדריך קבוצה בשכונת נחלאות.
בפרק הבכורה של האזרח גואטה הוא שם לעצמו מטרה גדולה ומוכרת - העמלות הלא הגיוניות והוגנות שהבנקים גובים מהאזרח הפשוט. נכון, בעוד טייקונים ישראלים קיבלו מהבנקים הגדולים בישראל הלוואות של מאות מיליוני שקלים, איבדו את כספם וזכו להסדרי חוב נוחים, האזרח הפשוט משלם אחוזי ריבית מופרעים גם על חוב של שקלים בודדים מה שמוביל לא מעט אזרחים לקריסה כלכלית.
יגאל גואטה מנסה לשבור כאן מאזן אימה. מנכ"לי הבנקים מתחמקים בלי בושה וטוענים כי העיסוק בעמלות גובל בחוצפה, אבל בגואטה אין טיפת מורא. האמרה השגורה, "מפחד רק מבורא עולם", לגמרי תופסת לגביו והוא דורש לקבל מהם תשובה לשאלה שהכי מסקרנת אותו: כמה עמלות משלמים הטייקונים על חובותיהם לבנקים. יש סיפוק רב בלראות את האנשים הכל כך חזקים האלה מצולמים ברגעים של אי נוחות. זאת בעצם הנקמה שלנו, האנשים הפשוטים באלה שהכוח הקהה את ליבם.
הסיפור החזק ביותר בפרק הבכורה של האזרח גואטה הוא זה של אודט כהן - לקוחת בנק הפועלים בחמישים השנים האחרונות, אלמנה חולת ריאות שזקוקה לכיסא גלגלים. ההכנסות של אודט מגיעות מביטוחים שונים וההוצאות שלה נמוכות ביותר, אך בגלל חריגה חד פעמית ממסגרת האשראי שלה, הבנק לא מפסיק לגבות ממנה עמלות פיגור בגובה של 55 שקלים. הניסיון להסביר למנהלי הבנק את הסיטואציה הלא הגיונית של אודט היה אמור להיראות לנו אבסורדי, אבל אנחנו כבר מבינים ששום דבר לא קורה במקרה. ראשי הבנקים יודעים שלקוחות שבויים כמו אודט הם בדיוק החומר ממנו הם יכולים להגדיל את הונם ולכן הם מעדיפים להוריד הוראות לסניפים מבלי לראות את הפרצוף של האנשים שאת חייהם הם הורסים.
וגואטה עושה כאן את מה שעשה מורם ורבם של כל היוצרים בז'אנר הדוקו אקטיביזם: מייקל מור. מור נהג להפגיש בסרטיו בין התאגידים המרושעים לבין פניהם של הקורבנות שהם העדיפו להדחיק. הוא יוצא לבקר בסניף שבו אודט מטופלת, אבל גם בישיבות של יושבי ראש הבנקים. הוא פוגש את המפקחת על הבנקים חדווה בר ואת שר האוצר משה כחלון - ואל כולם נלווה אליו הסיפור האישי של אודט. הכח של יגאל גואטה לפתור את הבעיות של האזרח הקטן לא מוטל בספק, ומי שיזכה שבעייתו תוצג בתכנית ירוויח בוודאי. אבל כוחה של האזרח גואטה צריך להימדד ביכולת שלה לעשות שינויים גדולים יותר, ולשם כך הדוקו-אקטיביזם יצטרך להביא איתו גם אקטיביזם של הצופים, שיתבקשו להפוך מצופים מצקצקים לאזרחים מודעים שעומדים על זכויותיהם. בקיצור, תהיו קצת יותר גואטות בחיים האישיים שלכם והכל יהיה בסדר.
אישה נאמנה
תיק נעדר, סדרת המתח החדשה (כאן 11) המבוססת על ספריו של דרור משעני, מביאה למסך את דמותו של אברהם אברהם - הבלש האפרפר שמגולם בכישרון רב על ידי מוריס כהן, אותו כהן שבין תפקידיו בכפולים ובתולות הפך לאחד השחקנים הכי עסוקים בישראל- ובצדק. אך לתיק נעדר יש גם כוכבת מפתיעה יותר, אחת שכולנו מכירים כבר יותר מעשרים שנה ובכל זאת מצליחה לגנוב כאן את ההצגה, וקוראים לה אורנה בנאי.
בנאי משחקת כאן את התפקיד המדכא והאפור ביותר בקריירה הטלוויזיונית שלה: חנה שרעבי, אמא לנער בן 16 בשם עופר, שנעלם בדרך לבית הספר ללא עבר פלילי או סימנים מקדימים. עופר הוא הנעדר שהסדרה מנסה למצוא אך הוא גם לא מרכז הסדרה. משני הפרקים בהם צפיתי קשה להבין מדוע בנאי לא עשתה את המעבר לתפקידים דרמטיים בטלוויזיה עוד הרבה קודם, דווקא מי שהכרנו בדמותה של לימור, עם המחוות הגופניות הגדולות והדיבור שגובל תמיד בצעקה, עושה כאן תפקיד כל כך "קטן" ועשיר בניואנסים עד שצופה לא מיומן עשוי לא לשים לב אליהם.
במקום זאת, חנה שרעבי של אורנה בנאי יגעה ועייפה מהחיים עד שאפילו היעדרותו של בנה לא מצליחה להוציא ממנה איזו מחווה פיזית גדולה. כואב לה, עייף לה, כבד לה, ואנחנו יכולים רק לראות ולהזדהות. התפקיד שעושה כאן בנאי מזכיר תפקיד של קומיקאית גדולה אחרת מעבר לים: רוזי אודונל, בסדרה המצוינת סינגל מילפית (SMILF). במשך שתי עונות גילמה אודונל את אימה הדיכאונית של גיבורת הסדרה, והוכיחה שוב שיותר מאשר קומיקאים יודעים להצחיק הם יודעים להעציב בכישרון לא מבוטל.