עמד באתגר
הטלוויזיה הישראלית עמדה בחודש האחרון בסימן תשובות. לא, אין כאן תובנה לגבי ליום הכיפורים או התייחסות לשאלה מי יהיה האחרון לשבת על כס הברזל במשחקי הכס (עוד על כך בהמשך), אלא תשובות לשאלות מהותיות שהטרידו את ישראל כולה: האם מדינת ישראל מסוגלת להמשיך להתנהל כרגיל בזמן שתושבי רצועת עזה מופגזים? האם נצליח להרים כאן אירוח ראוי של תחרות האירווזיון? ואולי השאלה המסקרנת מכולם - מה עלה בגורלו של צביקה פיק? שאלה עליה קיבלנו תשובה השבוע עם שידורו של צביקה פיק - הראיון הראשון בקשת 12. לא זכור לי ראיון טלוויזיוני שזכה לכל כך הרבה באזז (אולי מאז הראיון בהפתעה של בנימין נתניהו בחדשות 12), אבל חיים אתגר (אנשים, המתחזים) ללא ספק הצליח לשים את ידיו על המרואיין הכי מבוקש בישראל. המאסטרו, צביקה פיק, שחווה לפני כשנה אירוע מוחי במהלך טיסה לישראל ושמועות לגבי מצבו נפוצו לכל עבר (כולל הספדים שכבר נכתבו), התיישב מול חיים אתגר בביתו המרווח ופתח את הפה.
לפני שנגיע אל צביקה פיק, שהתגלה בראיון הזה לא רק כפופ אייקון אלא גם כאיש חזק ומעורר השראה, צריך לדבר על חיים אתגר - העיתונאי שחווה כנראה את השנה הטובה ביותר בקריירה שלו, שנה שהביאה איתה גם לא מעט ביקורת (חלקה מוצדקת). המתחזים בהובלתו הפכה העונה לתכנית פריים-טיים מובהקת שמצליחה להביא חוץ מרייטינג מכובד גם באזז ברשתות החברתיות ולא מעט תהיות על רמת המוסריות שלה. דמותה של שיפרי שפירא, אישה שהתחזתה לעיוורת והצליחה להונות עשרות ישראלים ביניהם גם את שופטי הריאליטי מאסטר שף, הפכה לתופעה תרבותית עם אינספור ציטוטים ומחוות. תכנית המתחזים בה "כיכבה" הייתה טלוויזיה כמעט מושלמת מלבד פרט אחד חשוב: היא הצליחה לגרום גם לאנשים הנקמנים ביותר לחוש אי נוחות קלה בעקבות הלבנת פניה של שפירא ברבים. לא מעט צופים שאלו את עצמם האם העיתונאי הותיק החליט לוותר על האנושיות שלו בדרך ליצירת מפלצת רייטינג. הראיון עם צביקה פיק הוכיח שהתשובה היא חד משמעית לא.
לזכותו של פיק עומדת שורה ארוכה של נכסי צאן ברזל שהוא תרם לתרבות הישראלית ("אני אוהב אותך לאה", "אהבה בסוף הקיץ", "נאסף תשרי" ו"דיווה", אם למנות כמה) והם אלה שמנעו מדמותו המוקצנת והמוגזמת להפוך אותו לבדיחה. הכישרון העצום שלו תמיד נתן לו את הקרדיט להתנהג ולהתלבש איך שהוא רוצה מבלי שזה יפגע במעמדו הציבורי (קצת כמו קנייה ווסט, עד לפני שאיבד את זה סופית). עכשיו, בראיון הראשון שלו לא רק כמוזיקאי אלא כאדם שנאבק במוגבלות פיזית, נגוזו להן הרבה מסכות שליוו את הדמות האניגמטית שלו במהלך השנים. זה לא רק הקושי שלו בדיבור והשינוי המסוים במבנה הפנים - נדמה שפיק סוף סוף ויתר על הצורך ליח"צן על עצמו ולדבר על כמה שהוא גדול (והוא אכן גדול), ובמקום, דיבר בפתיחות מרשימה על השאיפה הכי גדולה שלו - להחזיר את הגלגל לאחור, לעלות על הבמה ולשיר. חיים אתגר שישב מולו שאל כמובן את כל השאלות המתבקשות: האם חשבת שאתה הולך למות? האם אתה מתבייש? וכמובן - מה דעתך על הקשר של דניאלה עם קוונטין טרנטינו? אבל הוא בעיקר היה שם כדי להקשיב לפיק, לראות ולהראות את תהליך השיקום המרשים שלו והפגין אהבה עצומה והערכה לאיש. התוצאה הייתה ראיון שהצליח לדלג בקלות מעבר למופע צהוב, והציג לנו לא רק את צביקה פיק כמו שלא הכרנו - אלא גם את חיים אתגר.
צאתכם לשלום
השבוע עסקו מהדורות החדשות בנושא אחד בלבד: תחרות האירווזיון בתל אביב. האירוע חסר התקדים הזה זכה, בהתאם, לסיקור חדשותי שלא נראה כמותו גם בימי מלחמה. אין כתב בישראל שלא נשלח להביא זווית משלו לאירוע: כתבי התיירות סיפרו על התיירים שבאו ועל אלה שבחרו לוותר, הכתבים הביטחוניים דיברו על ההשלכות של התחרות על המצב בדרום, שלא לדבר על כתבי הבידור שפשוט עצרו את חייהם מלכת ועברו לגור בגני התערוכה בתל אביב. במקביל וכאילו במקרה, שודרה בחדשות 12 סדרת הכתבות של כתב החברה באירופה, אלעד שמחיוף, בשם "תיירים החוצה". שמחיוף יצא לבקר בערים המתויירות ביותר ביבשת ביניהן - אמסטרדם, ברצלונה, דוברובניק ו-ונציה, כאלו שמספר התיירים בהן כבר עקף מזמן את מספר המקומיים, עד שהתושבים פשוט החליטו לומר: די! לא רוצים אתכם פה. קחו את הכסף ומקלות הסלפי שלכם למקום אחר, אנחנו נשב לנו כאן לבד בחושך ונהנה מהמוזיקה.
מועד שידור הכתבה אירוני במיוחד: בזמן שחצי מתושבי תל אביב אבלים על כך שהחלום שלהם לדפוק קופה על חשבון תיירי האירווזיון ירד לטימיון (בגלל שאלה ויתרו על התענוג להגיע למידל איסט המסוכן), ראינו איך יכלו להיראות החיים שלנו אם ישראל הייתה מדינה נורמלית, כזאת שלא צריך לבדוק את אזהרות המסע של משרד החוץ לפני שטסים אליה. את רוב המקומיים המרואיינים בכתבה של שמחיוף אפשר לסווג בקלות בקלות תחת הגדרה מיזנתרופים (וזה בסדר, גם כותב שורות אלה מגדיר את עצמו לעיתים ככזה), מעבר לזה אין להם הרבה במשותף. בטוח שלא ערכים או תפיסת עולם מעניינת. בונציה הציורית, פגש שמחיוף אישה עשירה להחריד שעברה לגור בעיר בשביל לחיות בנוחות לצד יצירות האומנות שלה ופשוט לא יכולה שלא להיחרד מכך שהתעלות השלוות שלה מתמלאות באלפי סינים רועשים מידי יום; באמסטרדם הכרנו ישראלית לשעבר שהיגרה בעצמה לעיר לפני מספר שנים כדי להגשים את החלום ולעבוד בקופי שופ מקומי, שגם היא מתבאסת מכך שיש ימים בהם היא מדברת יותר עברית מהולנדית.
גלריית המרואיינים הממורמרים שהופיעו בכתבה גדולה, אך לכולם מחנה משותף אחד: הם רוצים שיהיה פה שקט בבקשה. לדעתם זה נחמד שתיירות היא סימן להתפתחות גלובלית והיא זאת שמחזיקה את הערים שלהם בחיים מבחינה כלכלית אבל איך זה משרת אותם כשהם לא מצליחים למצוא שולחן אחד פנוי בקפה השכונתי? "תיירים החוצה" הייתה נקודת מבט מעניינת על מה שנהוג לכנות "צרות עולם ראשון", בה אף אחד מהמצולמים בכתבה לא נפגע בזמן הצילומים וייתכן שהדבר שהכי הפריע למצולמים באותו השבוע זאת הנוכחות של צוות הצילום הישראלי. כתגובת נגד לכתבה אני דווקא אפציר בכם לטוס כמה שיותר לברצלונה, אמסטרדם, ונציה ולאיפה שבא לכם - זה עדיף על להסתגר בבית עם הטלפון שלכם ולפנטז על חיים אחרים.
האמא של הדרקונים והבית הלבן
הקטע הבא כולל ספוילרים לפרקים האחרונים של VEEP ו-משחקי הכס, כך שאם עדיין לא צפיתם בהם - זה הזמן לעצור. ניב שטנדל כבר כתב כאן בהרחבה השבוע על דמותה של דאינריז טארגאריין ואובדן שפיותה הלא חסר היגיון אך המוקצן במהירותו בפרק האחרון (הפעמונים) של משחקי הכס. בזמן שמעריצי הסדרה מחכים בדריכות לפרק הבא והאחרון בהחלט (כשחלקם אולי עדיין מקווים שהתסריטאים יצליחו לכתוב סוף מוצלח יותר לדמויות שלהם), מעריצי ויפ בכיכובה של ג'ולייה לואיס דרייפוס נפרדו השבוע בפעם האחרונה מסלינה מאיירס. נדמה שההשוואה בין סלינה ודאינריז לא נעשתה מספיק, או מעולם, אבל אחרי צפייה בפרק סיום הסדרה של ויפ כבר אי אפשר להתעלם מהדימיון המפחיד בין הדמויות.
סלינה מאיירס היא פוליטיקאית בינונית וחסרת ניסיון שצירוף מקרים ומרפקים מחודדים הצליחו להביא אותה בעונה הראשונה של הסדרה אל הכיסא של סגנית נשיא ארצות הברית. מאז העונה הראשונה היא עוברת אינספור תהפוכות בדרכה לחזור לאותו רגע שיא בו שימשה כנשיאת ארצות הברית - האדם הכי חזק בעולם. ויפ היא אחת הקומדיות האהובות והמעוטרות בתולדות האקדמיה האמריקאית וכזאת שהצליחה למצב את לואיס דרייפוס כיחידה שניצלה לגמרי מקללת סיינפלד, ובכל זאת יחסית למשחקי הכס מדובר בסדרה שאף אחד לא ראה. ארמנדו יאנוצ'י שיצר את ויפ התכוון לכתוב סאטירה חריפה על הבית הלבן והאנשים שממלאים אותו ועל הדרך ברא גלריה של דמויות מבריקות כמו גארי וולש, מייק מקלינטוק, ריצ'ארד ספלאט, איימי ברוקהיימר ואי אפשר לשכוח את סו.
אבל מעבר להומור החד והמאוד מהיר שלה, ויפ הייתה סדרה על נשים והנהגה. סלינה מאיירס היא אישה שקיבלה את המושכות לתפקיד החשוב בעולם בחסד ולא בזכות והיא לא ידעה מה לעשות איתו, היא התאהבה בכח ושכחה מהערכים שלה. בפרק האחרון של הסדרה היא מכרה את כולם ואת הכל כדי לשבת שוב בחדר הסגלגל - היא החזירה את טיבט לידי הסינים, היא ביטלה את הזכויות לנישואים חד מיניים (למרות שביתה היא לסבית מוצהרת שחייה עם בת זוג וילד) ואפילו הסגירה את האיש הקרוב אליה ביותר (גארי) לידי ה-FBI. זה הצליח לה. סלינה סיימה את המירוץ לנשיאות בבית הלבן. אבל ליוצרי הסדרה היה חשוב להוסיף סצנה נוספת, סצנה בה אנחנו זוכים לקפוץ 24 שנים קדימה ולראות את העתיד של סלינה, כשהיא מתה וכל האסונות שהיא המיתה על העולם התפוגגו. סלינה מאיירס ויתרה על הערכים שלה בשביל הכיסא, בדיוק כמו שעשתה דאינריז בפרק האחרון של משחקי הכס. ההתנהגות הזאת לא קשורה לנשים או לגברים, היא בעיקר קשורה למבנה אישיותי ולחוסר ניסיון. האם דאינריז תסיים את דרכה כמו סלינה מאיירס? לא נישאר לנו עוד הרבה זמן לחכות.
