ספייסי קוקי
אתם אולי לא זוכרים את זה אבל עד לפני כמה שנים עודד בן עמי היה עוגייה. כלומר, זה לא היה הוא, זה היה טל פרידמן שחיקה אותו בארץ נהדרת, אבל מבחינה ציבורית צופי הטלוויזיה בישראל ראו בבן עמי, דובר צה"ל לשעבר, את המקבילה החדשותית לדבר מתיקה: שילוב בין קול בס רדיופוני, פנים שכמעט משלימות עיגול מושלם ו-ווייב תמידי של "אנחנו מדווחים לכם מתערוכת הצבעונים באמסטרדם, איזה יפה פה". המתיקות של בן עמי באה לידי ביטוי בעיקר בתכנית היומית בהגשתו, שש עם, שהפכה לגרסה מרוככת מאוד של החדשות כבדות הראש במהדורה המרכזית. בין אם הוא ראיין עובר אורח שניצל מפיגוע או את בר רפאלי - בן עמי הצליח לשמור על אווירת ה"יהיה בסדר".
ואז הגיעה שנת 2019, יותר נכון - מערכת הבחירות של שנת 2019, ונדמה שעודד בן עמי הוא כבר לא מר. עוגייה. נראה שמשהו בו נשבר ומתחת לשכבת המתיקות יצא עיתונאי חריף שכנראה היה שם כל העת. השבוע הוא ראיין את אלי ישי שמוביל תחת מפלגת יחד קמפיין שנאת נגד קהילת הלהט"ב בניסיון נואש להיכנס לכנסת. בן עמי עצר ושאל: "אם אלוהים ברא את האדם בצלמו, יכול להיות שאלוהים הוא קצת הומו או לסבית?". השאלה הזאת הרתיחה את ישי, ולא רק אותו, והוא איים לעזוב את האולפן. כן, האיש שחושב שלגיטימי לומר ש-10% מאוכלוסיית ישראל (גילוי נאות: גם כותב שורות אלה) סובלת מהפרעה נפשית ולא ראוייה לזכויות שוות כמו הזכות להינשא ולהקים משפחה - נפגע כאשר שואלים שאלות על נטייתו המינית של אלוהים. אין שום מצב בו מישהו יכול להטיל ספק באלוהים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה עודד בן עמי מעמיד את המרואיינים שלו במקום. לפני כחודשיים הוא ראיין את הפעילה הטבעונית, טל גלבוע, שהייתה אמורה לקבל שיריון ברשימת הליכוד לכנסת, ובחר לקטוע את הראיון לאחר שהבין שגלבוע לא מעוניינת לענות על השאלות שלו ומעדיפה לנאום על חמלה ומוסר. גם את השרה מירי רגב הוא קטע כששמע ממנה יותר מדי פעמים ברצף את סיסמת הבחירות הלוהטת "ביבי או טיבי" - ופחות מידי תשובות לשאלותיו. עודד בן עמי הוא לא עיתונאי חוקר, סביר להניח שעמוק בפנים הוא היה מעדיף לחזור ולהיות העוגייה המתוקה שהכרנו, אבל בישראל 2019, בזמן שהאמת הפכה מזמן לפייק והשקר הוא האמת החדשה, נדמה שגם העיתונאים הרכים ביותר כבר לא מוכנים לשתוק. עודד בן עמי מזכיר קצת דמותו של מר פיקלס - כוכב הילדים שמגלם ג'ים קארי בסדרה המעולה ילדותי: ברגע שמשהו במעטפת שלו נשבר, כבר אין שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור.
דמות חשובה מאוד
העונה השנייה של איש חשוב מאוד לא זוכה לבאזז לו זכתה העונה הראשונה והאמת? הרווח כולנו שלנו, הצופים שהמשיכו לעונה השנייה, במקום סדרה שכולם צריכים לראות כי הבאזז הכריע זכינו לדרמה קטנה ויפהפייה. איש חשוב מאוד מודל 2014 הייתה ניסיון טלוויזיוני ראשון בישראל לבנות דרמה יעני דוקומנטרית שמשתמשת בביוגרפיה האמיתית של הגיבור שלה כדי לספר סיפור בדיוני. יהודה לוי (או יודה לוי) שחייו נבחרו לטובת המשימה היה בחירה מושלמת: סלב-על ישראלי שהוא גם שחקן מצוין שנמצא באותה העת בנקודה בה נמאס לו לגלם את דמותו של הישראלי היפה (או הישראלי החתיך). הנרטיב הרומנטי שליווה את העונה הקודמת היה גם הוא מושלם, לוי, שמצא אחרי פרידה קשה וסופר מתוקשרת (נינט יענו ומלא בצלקות מיותר מדי שנים במדורי הרכילות, רוצה ללמוד איך חיים אנשים לא מפורסמים ופוגש במלצרית מלאת אור (רונה בגילומה של אלמה דישי) שעוברת איתו מסע רגישי ופיזי מטלטל. זה היה מצחיק, זה היה סקסי וזה בעיקר היה מאוד מרגש. העונה, לרגל מעבר מרכז העלילה ללוס אנג׳לס, רונה ואלמה דישי פינו את מקומן והותירו את יודה לבדו, בניסיון להוכיח שהוא הגל גדות הבא. נטע ריסקין המוכשרת שהפכה למושא האהבה החדש של לוי, לא הצליחה ליצור איתו כימיה יוצאת דופן, אבל דמות אחרת, צפויה פחות - גנבה את ההצגה.
אוסנת מיכאלי, הסוכנת הטוטאלית ביותר בישראל, הייתה האקס פקטור של איש חשוב מאוד העונה. מיקה אלמוג שמגלמת אותה, נראתה כאילו זה התפקיד שהיא נולדה לגלם מאז ומעולם: העוקצנות השברירית, הכוחנות הכנה ובעיקר הביטול העצמי הכמעט מוחלט מול הכוכב הזוהר שלה. השבוע מיקה זכתה לפרק שמוקדש רק לה, מנהג חדש יחסית בסדרות ישראליות שראינו לא מזמן באחיות המוצלחות שלי, ונתן מרווח נשימה כל כך הכרחי במירוץ אחרי הנרטיב. ההריון של אוסנת, אישה לא צעירה כמו שאומרים, היה יכול לקבל עונה משלו שמורכבת ממבטים וצקצוקים, ובפרק 11 של העונה הנוכחית הוא הפך לסרט קטן ומרגש שאתם לגמרי צריכים לראות. קדימה, רוצו.
שמנה וטוב לה
את תוצאותיו של גל ה-METOO יהיה כנראה אפשר לבחון רק בעוד מספר שנים, אחרי שהוליווד תסיים להעניש את את ההארווי ווינשטנים בתוכה, שניצלו את מעמדם והטרידו מינית נשים וגברים לאורך שנים ובכך חסמו את הדרך לשחקניות רבות שלעולם כבר לא נשמע עליהן. בינתיים, אנחנו כבר יכולים ליהנות מתוצאות השיח החדש בסביבה, שכבר משנה את מפת הטלוויזיה והקולנוע שאנחנו רואים ונותן מקום ליותר מיעוטים על חשבון גברים לבנים ומדושנים (היי לואי סי. קיי). איידי ברייאנט היא אחת כזאת. היא בת מיעוטים לא רק בגלל שהיא אישה - אלא גם בגלל שהיא שמנה. למרות ה"חיסרון" הזה ברייאנט הפכה לאחת הכוכבות הדומיננטיות ביותר של סאטרדיי נייט לייב בשנים האחרונות (אתם חייבים לראות את החיקוי שלה לגל גדות). איידי ברייאנט לא המציאה כאן פטנט, שחקניות שמנות הופיעו על המסך מאז ומעולם, ליהוק החברה השמנה והמצחיקה תמיד היה פתוח עבורן אבל עכשיו הן עוברות לפרונט. רק השנה מליסה מקארת'י הייתה מועמדת לפרס האוסקר על התפקיד הראשי בהאם תוכלי לסלוח לי, ועכשיו ברייאנט מככבת בתפקיד הראשי בשריל (Shrill, כלומר צווחה) קומדיה חדשה של רשת HULU.
שריל שעלתה השבוע לשידור מביאה את סיפורה של אנני - צעירה קולנית ואמביציוזית שחולמת להיות עיתונאית, והעובדה שהיא כבדת משקל לא מעניינת אותה, היא מאמינה שהיא שווה לכולם. הסביבה שלה שכוללת את הוריה והחבר שלה? מאמינים בזה קצת פחות. עכשיו, אנשים הם אנשים בלי קשר למין, דת, גזע ומשקל - אבל אנחנו הרי יודעים את האמת שמאחורי ה"אמת", שמנים הם תמיד דמויות משנה, גייז לרוב משמשים כהרמה לפאנצ'ים ושחורים מקבלים אוסקר ניחומים אחד בשנה. אז זהו, אפשר לומר שהפעם הגיע הזמן לשוויון אמיתי, בו תפקידים ראשיים פתוחים בפני כולם. המבקרים שצפו בשריל נהנו בטירוף, במגזין ה-INDIEWIRE הנחשב הגדירו את שריל כפיסת חיים וציינו לשבח את המשחק המעולה של ברייאנט ואת כך שהסדרה מביאה לראשונה גיוון אמיתי בעלילה. בקיצור, תצפו בשריל, לא בגלל שיש בה אישה שמנה בתפקיד הראשי, אלא בגלל שהיא באמת באמת טובה.