על תבונה ורגישות

רוני קובן נראה כמו בן אדם של אנשים. מישהו שיכול לגרום לך לספר לו את תולדת חייך, לבכות קצת, לצחוק קצת ולהיפרד בחיבוק לבבי. את היכולת הזאת הוא ניצל ומנצל ליצירת שורה של סרטי תעודה מצויינים, קודם ככתב במערכת עובדה ולאחר מכן בסרטים ותכניות אותן הוא מוביל, כמו תכנית הראיונות האינטימית פגישה עם רוני קובן, הסדרה התיעודית ואז הגיע ילד ששודרה לאחרונה בערוץ 8 ובחנה את האתוס סביב ילודה, ועכשיו בסדרה נוספת, יוצאים מן הכלל בכאן 11, בה הוא יוצא לפגוש "קהילות ייחודיות בנוף הישראלי". בפרק ששודר השבוע, ביקר קובן באחד המקומות המפחידים והמסקרנים בישראל: המחלקה הסגורה בבית החולים גהה לפגועי נפש. חשוב להזכיר שהטלוויזיה שלנו מלאה בדמויות עם נפש מעורער -, בין אם מדובר בקרייזי אקס גירלפרנד או ברייהאן מהכלה מאיסטנבול, כשנדמה שאנשים "תקינים" נפשית פשוט לא מעניינים. תנו לנו לראות את הטירוף בעיניים או שנשתעמם. אך בחיים עצמם מחלת נפש היא חולי משבש, מדכא ומייאש, ואת כל זה יצא קובן לתעד.

השיח סביב בית החולים גהה גדל בשנים האחרונות בעקבות דיווח על שימוש בטקטיקות רפואיות מפוקפקות, הכוללות קשירת מטופלים למיטה במשך שעות ארוכות ומכות חשמל, דברים שלא מצליחים לרדת בגרון כאשר מדובר באנשים חולים. רוני קובן וצוות יוצאים מן הכלל נכנסים לגהה בדלת הראשית: הם לא עורכים תחקיר סמוי ומנסים להבריח צילומים מפלילים, אלא מחליטים לשוחח עם הרופאים והמטופלים ולשמוע את האמת מהאנשים עצמם. ד"ר צבי פישל, הרופא שעומד בראש בית החולים, מדבר עם קובן בפתיחות על הקושי של הצוות הרפואי, אנשים שהולכים לעבודה בפחד מתמיד שאחד החולים יכה, יחתוך ואפילו ירצח אותם. קובן לא מקל על פישל, הוא שואל אותו על הקשירות ועל מכות החשמל, מבקש לראות איפה הדברים קורים ואיך - אך זה לא מרכז הסרט.

קובן מתהלך במסדרונות וחצרות בית החולים ומנהל שיחות אינטימיות עם מאושפזים ,בין היתר עם צעירה בת 25 שלא מצליחה להפסיק לנסות להתאבד. כשקובן רואה את החתכים על כל חלקי גופה הוא בוכה. כשלמעשה, דרך העיניים הבוכיות שלו הוא מספק לנו הצצה אמיתית לנקודת מבטם של אלה שאנחנו כחברה ביקשנו להניח בצד, לתת להם להחלים עד שיחזרו לנורמה או פשוט להעלם כדי לא להגיעל אותנו. אך האם אנחנו שונים מהם בהרבה? בכלל?

 אחד הרגעים היפים בסרט הוא שיחה של קובן עם בחור צעיר, שוטר צבאי לשעבר שמאושפז בגהה בפעם השישית. הוא שואל אותו על הנסיבות לאישפוזו ומגלה שהוא איים לשרוף דוכן סטייקים כי הריח של הבשר הזכיר לו ריח של גופות. קובן לומד מהצעיר שהוא הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, ישראלי שחווה כבר חמש עשרה שנים של פוסט טראומה שכוללת שלוליות של דם וחלקי גוף בתפזורת. אחרי שהוא מסיים להתרגש עד דמעות, הצעיר שר לו שיר שהוא ממציא במקום, קובן מתעשת ושואל את הצעיר אם זה מובן לו שהוא לוקח את הדברים שלו בערבון מוגבל, בכל זאת "פגוע נפש והכל", הצעיר מבין אותו, הוא לא יכול להאשים את המראיין שלו. הביקור של רוני קובן בגהה הוא מסמך תיעודי מרתק, רגיש בצורה יוצאת דופן, ונכון - יש בו מימד של מציצנות, אבל יותר מכל הוא מציג ערימות של חמלה כלפי החלש. חמלה שכבר כמעט ולא קיימת כאן.

לא טובות, מעולות

הטובות לקרב היא ספין אוף, סדרת בת שנוצרה כמוצר לוואי של סדרה אחרת (האישה הטובה) שנועד להבטיח למפיקים ולרשת CBS להמשיך ולהכניס כסף מהתרנגולת מטילת ביצי הזהב שלהם. עד כה לא חידשנו לכם כלום, בכל זאת - אנחנו מדברים כבר על עונה שלישית, אבל חשוב לזכור את המטרה לשמה נוצרה הסדרה הזאת, אולי אחת הסדרות הכי טובות בטלוויזיה (אם לא ה-). כאשר נודע שכריסטין ברנסקי, (דיאן לוקהארט המלכה מהאישה הטובה), הולכת לקבל על עצמה את התפקיד הראשי בסדרת הבת במקום ג'וליאנה מרגוליס כוכבת סדרת האם, היו כאלה שהרימו גבה: לא בכל יום אישה בעשור השישי לחייה מקבלת תפקיד ראשי בסדרה. אבל הגבות האלה חזרו למקומן כבר בפרק הראשון של הטובות לקרב, בסצינה בה דיאן צופה בהשבעתו של הנשיא טראמפ ומתפלפת. יש לנו בעלת בית חדשה.

מהפרק הראשון היה ברור שאם האישה הטובה הייתה דרמת רשת איכותית ומתוחכמת, הטובות לקרב (שמשודרת בשירות הסטרימינג של CBSׂ) מכוונת לזהב. למעשה, הטובות לקרב היא כנראה הסדרה הכי פוליטית בטלוויזיה האמריקאית, והיא ממש לא מנסה להיות אובייקטיבית. רוברט ומישל קינג יוצאים חזיתית נגד הממסד המושחת של טראמפ, נכנסים בכל ההארווי ווינשטנים של הוליווד ובדור הצעיר והמת רגשית שחי כאן, וכשהם מרגישים שהמסר לא מספיק ברור - הם עושים הפוגה לקליפ אנימציה קצר בו המסר פשוט מושר על ידי זמרים כדי לוודא שהבנו. לעיתים זה לא מתוחכם ומאוד דידקטי אך עדיין עשוי בצורה מענגת. בעונה החדשה רוז לזלי (ייגריט ממשחקי הכס) לוקחת צעד אחורה עם עלילת "אבא שלי הוא ברני מיינדוף המודרני" וכך מתפנה עוד מקום לפרקים שאין אלא להגדיר כסאטירה חברתית חריפה ונוקבת. אתם לא צריכים לראות את הטובות לקרב - אתם פשוט חייבים.

נסיכה יעני

לזכותו של ערוץ הכבלים האמריקאי לייפטיים (Lifetime), אפשר לומר שסרטי הטלוויזיה שלו יצרו לעצמם שם שהולך לפניהם. לחובתו חשוב לציין שהשםלא נוצר בזכות איכותם. הערוץ שדווקא עשה עבודה מצוינת השנה עם הסדרה התיעודית לשרוד את אר. קלי, התפרסם בזכות דרמות טלוויזיונית במשקל נוצה שמביאות למסך גרסאות דרמטיות של סיפורים מפורסמים (אם לא ראיתם את הסרט על חייה של בריטני ספירס - הרווחתם). בשנה שעברה הגיבו בערוץ בזריזות לסיפור אהבתם של הנסיך הארי והשחקנית האמריקאית מייגן מרקל ויצרו את הארי ומייגן - סרט איום ונורא על סיפור ההיכרות בין הנסיך הג'ינג'י וכוכבת הסדרה חליפות, שכלל את שחזור הפגישה הראשונה בין השניים, הרגעים המביכים של ההתחלה (כשהוא מגלה שהיא שחקנית גרועה) ואף את הצעת הנישואים.

עכשיו,  אחרי שראו כי טוב או שהופתעו לגלות שהם עדיין לא נפרדו, בלייפטיים עומדים להעלות בחודש הבא את סרט ההמשך הארי ומייגן: להפוך למלוכה (Becoming Royal) אליו יחזרו כוכבי הסרט הראשון (צ'ארלי פילד וטיפאני סמית') כדי להציג לנו את השנה הראשונה והלא פשוטה של נישואיהם. מהטיזר הקטן ניתן לראות את מייגן כשהיא כושלת להשתלב באירוע החברה בארמון וניתן רק לדמיין איך יתוארו הריבים המפורסמים שלה עם המלכה.