הכנסת לצפיית בינג'
"אם לא היית חצי בן אדם הייתי עונה לך". ח"כ אורן חזן לח"כ אילן גילאון, מליאת הכנסת, נובמבר 2018. "מירי, אני לא רוצה לדבר איך התקדמת, לא כדאי", ח"כ אלעזר שטרן לשרת התרבות מירי רגב, באותה המליאה, נובמבר 2018. "אני מכיר אנשים כמוך, אתה תסיים בכלא", ח"כ מיקי רוזנטל לראש עיריית טבריה רון קובי, דיון בועדת הכנסת (אותו חודש). הציטוטים הקשים האלה, כולם הועברו בשידור חי בכנסת (שפעם נקרא ערוץ הכנסת, 99 בשלט), היו יכולים להיאמר בזמן ובמבטא אחר כחלק מאייטם ביזארי באיזה טוק שואו בסגנון ג'רי ספרינגר, רגע לפני ששונטל מגלה שבעלה שוכב עם סוס ושון מספר לאחותו שהוא נמשך לרכבי ספורט.
במציאות, האמירות האלה הן מה שהופך את ערוץ כנסת לצפיית חובה, שידוריו שמספקים הצצה הכרחית לדמוקרטיה הישראלית, הפכו לחלק מצחיק ומטריד בתפריט הטלוויזיוני שלנו ועדיין לא מאוחר להצטרף. יותר מאשר סיפוק כותרות לאתרי החדשות ולממים מצחיקים בפייסבוק, הם מדכאים ומאכזבים. אלה 120 הישראליות והישראלים הכי טובים שנמצאו בשטח כדי לייצג אותנו? בטוח שלא היו טובים יותר? ערוץ הכנסת בבסיסו הוא ערוץ משעמם, אנטי טלוויזיה שמשדרת "תכניות" כמו דיון בהעלאת אחוז המע"מ וחקיקה בנושאי חקלאות בשטחי הנגב. נכון, מדובר בנושאים שרלוונטים לחיינו יותר מכל מכשול חדש בנינג׳ה ישראל אך כמו הרבה דברים חשובים - גם הם לרוב נוטים לשעמם. כמו האח הגדול, הכוכב הבא לאירוויזיון או המטבח המנצח, מה שהופך את הערוץ לצפיית חובה זה הליהוק. חברי הכנסת שלנו, גרועים ככל שיהיו, הפכו לאשפי תקשורת שמבינים שכותרת בעיתון שווה הארכת קדנציה. אם מישהו חושב שאורן חזן יפסיד את מקומו בכנסת בגלל ציטוטים שפוגעים באינטיליגנציה ובאוכלוסיות חלשות, הרשו לי להעריך שהוא טועה. אנחנו בזים לאנשים גסים - אך לא מסוגלים להפסיק להסתכל עליהם. ובפראפרזה על דבריה של מרגול: פה זה לא אירופה, פה זה ישראל, תתחילו להתרגל.
באפרינג
שני פרקים אל תוך פרויקט קליזו, תכנית הדוקו ריאליטי החדשה של HOT בידור ישראלי - וכבר היה לי ברור שאני זקן. לכאורה, רק שבע שנים מפרידות ביני לבין גיבור הסדרה סהר קליזו - ולוגר ישראלי מצליח, אולי המצליח מכולם, שהפך את החיים שלו בגן יבנה לקרקס של מתיחות, אתגרי אקסטרים ומסיבות בריכה. בפועל, פער השנים בינינו גדול בהרבה, משהו כמו שלושים. אני עדיין רואה את הטלוויזיה שלי בטלוויזיה או לפחות בפורמט כמו נטפליקס, בעוד הוא חי בערוץ יוטיוב מצליח בשם my vibe. אני עדיין מחפש עלילה בטלוויזיה שלי, בזמן שסהר קליזו עורך קליפים מטורפים של רבע שעה שרובם מוזיקה והילוכים מהירים של "טריקים". בקיצור, אני לא קהל היעד של פרויקט קליזו.
אולי כדאי שאסביר במה מדובר: פרויקט קליזו היא תכנית הטלוויזיה הראשונה שמקבל ולוגר ישראלי בפלטפורמה גדולה כמו HOT בידור ישראלי, עוד הוכחה, אם הייתם צריכים, לכך שהאינטרנט ניצח את הטלוויזיה והיוטיוברים הם הסטארים החדשים ויאדה יאדה. אבל האמת היא שפרויקט קליזו מוכיחה שכוכבי היוטיוב צריכים להישאר ביוטיוב, לפחות כרגע. בעוד הולוגים שלו עובדים מצוין במסגרת של רבע שעה גג - בתכנית בת חצי שעה שמורכבת רובה ככולה מצחוקים, קליפ של בנות בביקיני ובנים שמתלהבים מבנות בביקיני, הצפייה מרגישה כמו כניסה קרקעית למוח של בן 14. קולנועית זה עובד, אין דבר יותר כיף מלחזור לגיל ההתבגרות האינפנטילי, ויעידו על כך סרטים מעולים מהשנים האחרונות כמו חרמן על הזמן (Superbadׂ) עם ג׳ונה היל ומק׳מאפין, והחידוש לזה של סטיבן קינג. ההבדל הוא שהם נעשו על ידי אנשים שכבר סיימו מזמן לחיות את הגיל עצמו ומסתכלים עליו בעיניים מפוכחות. אני לא מכיר את סהר קליזו, אך למרות שהוא כבר ישיש בן 25, נדמה שבראש הוא נשאר טינאייג'ר, נטול הביקורת העצמית הנדרשת כדי לומר משהו חדש על הדור שלו.
ד"ש מקזחסטן
2018 הייתה שנה מדהימה עבור סשה ברון-כהן. השחקן והקומיקאי היהודי בעל השורשים הישראלים חזר עם הסדרה מי זאת אמריקה, פרויקט כמעט סודי שיצר עבור רשת שואוטיים, שזכתה להצלחה אדירה ובאז היסטרי בזכות פוליטיקאים דבילים שחשפו את ישבנים בניסיון להתגונן מבובה של מחבלת (ואחרי זה התפטרו בבושת פנים). לכן, זה היה רק עניין של זמן עד שברון-כהן יחזיר למסך את הדמות הכי מצליחה שלו, כזאת שמשחררת שאגות של צחוק לצד אמת כואבת ומכוערת, או בקיצור, בוראט סאגדייב. העיתונאי הקזאחי התארח השבוע בתכנית הלילה של ג׳ימי קימל (Jimmy Kimmel Live) וחזר לחקור את המנהגים של המדינה המוגזמת בליברליותה. האירוח לא היה מקרי - השבוע כידוע התקיימו בארצות הברית "בחירות האמצע", המועד בו האמריקאים יוצאים לבחור את נציגיהם לבית הנבחרים ולסנאט.
המעלה הגדולה ביותר של ברון כהן היא לגרום למרואיינים שלו לחפור לעצמם בור בלי שהם שמים לב, ואז לגרום להם להתחרט שהם לא קבורים בו. בכך שהוא עוטה על עצמו דמויות שנתפסות כנלעגות, הוא מוריד את כל החומות של מי שעומד מולו ומוציא התבטאויות בלתי נתפסות במולדת הפוליטיקלי קורקט. העניין הוא, שאמריקה של הפוליטיקלי קורקט נפטרה לא מזמן, מתה ואין סימן לתחיית המתים. זה קרה כשדונלד טראמפ נבחר לנשיא ומאז לעג לנכים ולאנשים הסובלים מפיגור במסיבות עיתונאים נראה לגיטימי. אפילו סשה ברון כהן לא היה מעז לעשות את זה. אם נחדד, ההיי-לייט של ספיישל בחירות האמצע בכיכובו של בוראט הוא אישה מבוגרת שאומרת למצלמה "אמריקה היא לא מדינה של מהגרים". נו באמת, טראמפ כבר הציע לרכז אותם במחנות. מצד שני, ההתגייסות הבלתי מתנצלת של הסלבס האמריקאים לטובת המערכת הפוליטית היא משהו שהיינו יכולים רק לחלום עליו. סלבס אמריקאים כל כך לא מפחדים להביע את דעתם הפוליטית - שכבר צריך להתחנן מהם שישתקו (היוש קנייה ווסט). בקיצור, בפעם הבאה שריטה אומרת בראיון שאין לה דעה פוליטית אתם יכולים לשלוח אותה לקזחסטן.