בעשור הקודם, למשך תקופה קצרה, תכניות סאטירה חדשותיות היוו שחקן חשוב בזירה הפוליטית. הדיילי שואו בהובלת ג'ון סטיוארט עשתה מהפכה והפכה את המסורת האמריקאית כל כך של בדיחות שנונות על חשבון פוליטיקאים ללוחם עשוי ללא חת בקרב על דעת הקהל. הצעירים האמריקאים נהרו בכל יום לשמוע את דרשתו של סטיוארט, והשיח הציבורי הובל על ידי קומיקאים. זה היה רק עניין של זמן עד שהבלון הזה יתנפץ, וזה קרה ערב עלייתו של טראמפ לשלטון, אירוע שהוכיח שעם כל החיבה לצחוקים - ההשפעה שלהם בתור מתווי דרך לא משמעותית כפי שחשבו.

אחת הסיבות לכך היתה הצפה של תכניות בסגנון דומה. בעבר האמריקאים היו צורכים את הבדיחות הפוליטיות שלהם בפאנצ'ים מלטפים של תכניות אירוח בסגנון הטונייט שואו, אבל מרגע שסטיוארט הפך להצלחה, פתאום כל קומיקאי רצה תכנית משלו. רובן היו תכוניות מצוינות (The Colbert Report של סטיבן קולבר היא פיסת טלוויזיה מופתית), אבל אף אחד לא הצליח להגיע לעדר המאמינים של ג'ון סטיוארט. ובכל זאת, גם ב-2019 ערוצי הטלוויזיה לא מפסיקים, והז'אנר הצעיר של תכניות הסאטירה החדשותית עדיין רווי יתר על המידה.

בתוך הזירה הזו, אזורים בעייתיים בהובלתו של בוגר הדיילי שואו (כמובן) וואייט סינאק מתאמצת להדגיש את השוני והייחוד על רקע שאר התוכניות של כל יוצאי הדיילי שואו האחרים. ראשית, היא התכנית היחידה מהז'אנר שמצולמת ללא קהל, ועוד באולפן עמוס המעוצב משום מה בסגנון סבנטיז. אך יותר מכך, היתרון הגדול (כביכול) של אזורים בעייתיים נעוץ בבחירה שלהם להתמקד בנושא אחד לאורך עונה שלמה בת עשרה פרקים. אם ג'ון אוליבר שינה את כללי המשחק כשהתמקד בנושא אחד לאורך פרק שלם - סינאק בחר לצלול עוד עמוק יותר.

HBO, שם גם אוליבר וגם סינאק מצאו בה בית, מנסים לעשות לחדשות המצחיקות את מה שהם עשו לסדרות דרמה. אך בעוד אוליבר הפך להצלחה ענקית - גם ברשת, העונה הראשונה של אזורים בעייתיים לא מצאה קהל רחב. פרק הפתיחה של העונה השניה מרמז שזה לא הולך להשתנות - לא מצד התכנית ולא מצד הקהל. הנושא הרחב שאליו יצללו העונה יהיה בעיות מערכת החינוך האמריקאית, ועל אף שכוונותיהם והשקעתם ניכרים, קשה להגיד שסינאק מצליח לעניין את הלא מעוניינים, מטרת העל של תכניות סאטירה מהסוג הזה.

זו היא תכנית שבבירור מכוונת לדור המילניאלז והפרעות הקשב, ולכן תותקפו על ידי נתונים, גרפיקות צבעוניות, אילוסטרציות מאוירות, מצלמה זזה, עריכה תזזיתית ואפקטים קוליים בלתי נסבלים. ריאיונות עם מומחים נחתכים לרסיסי רעיונות שנזרקים לאוויר, ערוכים לתוך קטעי דיבור של סינאק שמערב לתוך הקלחת העמוסה גם כך הזו גם דמות אנימציה שמזכירה בעיקר את מר קו.

ג'ון סטיוארט הצליח כי הוא השכיל להנגיש לקהל נושאים קשים באריזה קלה, מתוך תקווה שבין הצחקוקים יחלחלו כמה מפיסות המידע, אבל הוא זכר תמיד שלפני הכל, הוא חייב להיות מצחיק. ההומור של סינאק עצמו מעולה, אחרי הכל הוא חונך בחממה של סטיוארט, אבל משהו באריזה של התכנית מתאמץ. כשהוא מנסה לדחוס על הדרך נתונים מייאשים על הפגנות ואיגודי עובדים, הוא צריך לזכור שעם כל החשיבות העצמית של תכניות הסאטירה -  הן קודם כל תוכניות בידור. אין טעם לעשות תכנית מעמיקה וחכמה ומעניינת על קריסת מערכת החינוך אם אף אחד לא יבוא לצפות.