העולם הולך ונהיה יותר ויותר אבסורדי, ואם תוסיפו לזה את העובדה שיש ברשותנו יותר ויותר אמצעים לתעד את הטרלול הזה, תקבלו פריחה מעניינת בתחום הקולנוע הדוקומנטרי, שמצליח, לפעמים בתקציבים זעומים לעומת ערימות הכסף שנשפכות על סרטים עלילתיים, להביא סיפורים מעניינים בהרבה. ברוב המקרים סדרות או סרטי דוקו כבר פורצות את הנישה שלהן והופכות לדיבור החם על חשבון סרטי עלילה בקצב הרבה יותר גבוה מבעבר. אז קבלו כמה מסרטי הדוקו הכי טובים שאתם יכולים לתפוס ממש עכשיו בסלקום tv, שהם לא הג'ינקס, ולא – גם לא משפחת הקיסרים.
גן העדן האבוד
אין תיאור יותר יומרני ליצירת אומנות מאשר "חשוב", שניתן יותר מדי פעמים כטייטל לקידום מכירות ולא מעבר, אבל כאן מדובר באמת בסדרת סרטים "חשובים", כאלה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור המשוגע שהם מסקרים. בקצרה: שלושה ילדים נמצאים ללא רוח חיים ועם סימני אלימות קשים בארקנסו ביום אחד נורא ב-1993. שלושה נערים (דאז) נמצאים אשמים ונאבקים להוכיח את חפותם במשך 18 שנה. אבל לא מדובר כאן בסיפור מז'אנר ה"בדיעבד", אלה בסדרת סרטים ששמה את עצמה במוקד האש כבר מהרגע הראשון והפכה למזוהה עם הסיפור בצורה אבסולוטית, כשהראשון בה יצא עוד ב-1996 והשלישי והאחרון יצא ב-2011. זה לא סיפור קל לעיכול, זה לא משהו קליל שרואים עם המשפחה, אבל מדובר בדוגמא הכי טובה על איך דוקו יכול לעזור לעצב מציאות - ולא רק לתעד אותה.
איימי
טוב, פה אין שאלה בכלל. סיפור החיים המטורף של איימי ווינהאוס הוא מהחומרים מהם עושים דוקו, כך שהסרט הזה פשוט היה חייב לקרות - וסביר שהוא לא האחרון מסוגו על הסיפור הטראגי הכי ידוע מראש בעולם המוזיקה. אז מה כל כך מרתק בו? מוזיקאית שחיה כמו כוכבת רוק אבל עושה את זה בעשור הלא נכון, מוקפת בהורים די 'פושרים' ובמצלמות מכל כיוון ובכל שעה, ובניגוד גמור לכוכבנות הפלסטיקית שמאפיינת את התקופה - באמת ניחנה בכישרון שמצדיק את הסיקור הזה. הסרט המצליח על איימי ווינהאוס יגרום לכם להאזין לשירים שלה קצת אחרת אחרי שתצפו בו.
סדרת העשורים של ה-CNN
טוב טוב בסדר, היו לנו רצח, מחדלים משפטיים, התמכרות לסמים ומוות מול המצלמות אז הנה משהו באמת לכל המשפחה: סדרת המופת של ה-CNN בהפקת טום הנקס, שעוקבת בכל פרק אחרי עשור אחר מבין העשורים האחרונים של המאה ה-20 - שנות השישים, שבעים, שמונים, תשעים ואלפיים (טוב, גם המאה ה-21). למה? קודם כל כי אין מעניין מזה - מדובר במאה הכי מטורללת, מרתקת וחסר יציבות שהעולם ידע, וסרטי דוקו על מלחמת העולם השנייה כבר יש מספיק. למה עוד? כנראה כי מדובר בעשורים האחרונים בהם היינו תלויים באדם אחר שיספר לנו את הסיפור. הטלוויזיה אולי הגיעה לכל בית ויש תיעוד וידאו עשיר לכל אירוע מכונן, אבל אנחנו עדיין צריכים מישהו שישב איתנו ויגיד לנו: "הנה, זה בגדול מה שקרה פה לאחרונה".
ההיסטוריה הלא ידועה של ארה"ב
ואחרי הסיפור הרשמי - קבלו את הסיפור הלא רשמי, שהופך למעניין במיוחד בעיקר בגלל היוצר שלו: אוליבר סטון, שאחראי לכמה מסרטי ההיסטוריה הכי מפורסמים, ובכן, בהיסטוריה (ג'יי.אף.קיי, פלאטון, וול סטריט, ניקסון). סטון נותן מבט מפוכח, הפעם לא כבמאי של סרט עלילתי, אלא כמי שמנסה בסדרת סרטים מעמיקה להבין ולחשוף את ההיסטוריה הפחות "מפורסמת" של ארצות הברית - מאז הניצחון במלחמת העולם השנייה, דרך המלחמה הקרה ועד הפיכתה לאימפריה היחידה בעולם.
The Untold History of the United States from Saville Productions on Vimeo.
ברוכים הבאים ללית'
סרט עטור שבחים שישאיר אתכם עם תחושה לא נעימה של "מה אם". מה אם הייתם גרים במקום שלו ושוחר שלום שהופך למוקד ניסיון השתלטות של חבורת ניאו-נאצים? ומה אם רשויות החוק והדמוקרטיה היו הופכות לכלי כנגדכם במקום לגונן עליכם? ברוכים הבאים ללית' הוא סיפור על מקום קטן ומושתן שמספר סיפור הרבה יותר גדול, על הגבולות של הדמוקרטיה והיכולת מהצומצמת של אנשי החוק להתגונן כנגד תנועות אנטי-דמוקרטיות. בנוסף, וכביכול בלי קשר, מדובר באחד הסרטים היותר מרהיבים ויזואלית בז'אנר, עם שוטים ארוכים ואווירתיים של הנוף והשממה של צפון דקוטה, שמגבירים את הדרמה והופכים סיפור בעיירה קטנה של רחוב אחד לסרט אימה.
פינה
האם זה דוקו? בקושי. האם זה סרט שהיה עדיף לראות בתלת מימד בקולנוע ולא בבית? חש משמעית. אבל בסרט פינה של וים ונדרס יש כל כך הרבה יופי שתהיו מרותקים למסך גם אם תראו אותו בשירותים בסמארטפון תוצרת הודו. מדובר בעצם בסרט מחווה של הבמאי לחברתו (ומושא הערצתו) הכוריאוגרפית פינה באוש, שנפטרה באופן מפתיע במהלך צילומי הסרט. זה לא דוקו דידקטי שמספר את הביוגרפיה שלה, זו מחווה מצולמת ומרהיבה ממש שכוללת כמה מקטעי הריקוד הכי עוצמתיים שתראו על המסך, מלווים בפרשנות של באוש ושל הרקדנים המשתתפים. בהחלט לא רק לחובבי הז'אנר.
רוק בבית הסוהר
כן, זה מאוד הוליוודי וזה מצולם, מופק ומתוזמר בדיוק כמו שהייתם מצפים: דווין ג'ונסון (דה רוק) שולח קבוצת אסירים למחנה הצבאי מיאמי-דייד לארבעה חודשים של גיהנום שאמורים, בתיאוריה, להוות חלופה לכמה שנים טובות בכלא. מדובר בסרט די מגלומני, והרוק (שגם הפיק את הסרט) לא מסוגל לקחת צעד אחורה מהמצלמות כדי לספר לנו את הסיפור בשקט, ובכל זאת - הוא מצליח לגעת באחת הבעיות הכי מורכבות במערב ובארצות הברית בפרט: האם כליאה היא באמת הפתרון האולטימטיבי? העריכה המרגשת-במכוון קצת מקשה על הצופה להתעמק במורכבות השאלה (ושל גורל האסירים, גם בחיים שאחרי הכלא), אבל המחנה הצבאי הוא פתרון מקורי וייתכן שגם מועיל אולי למדינה שמחזיקה באוכלוסיית האסירים הגדולה בעולם.
כארים עבדול ג׳אבר: מיעוט של אחד
אין תחום בו דוקומנטריסטים יותר פורחים מאשר בתחום הספורט. זה מאוד פשוט: יש טובים, יש רעים, יש ניצחון, יש דרמה. התסריט כבר בילט-אין. אבל במקרה של הביוגרפיה הזו על קארים עבדול-ג'באר, מלך הסלים בכל הזמנים של ה-NBA, אין שום תסריט הגיוני, ובדיוק בגלל זה הוא דמות כל כך מרתקת (ונדירה, הבנאדם לא ממש אוהב להתראיין). בחור בגובה 2.18 שקובע שיאים לא הגיוניים מחטיבת הביניים ועד משבר גיל ה-40 בקריירה שנמשכת שלושה עשורים. הוא קורא ספרים כשמסביבו חוגגים עם קוקאין, הופך לאקטיביסט למען זכויות השחורים ומתאסלם, לא מרצה אף אחד, מבקר בחריפות גם פרות קדושות כמו מייקל ג'ורדן, מראה חוש הומור ויכולות משחק בטיסה נעימה ובמשחק המוות, וכל הזמן הזה קולע וקולע וקולע. שלושים שנה אחרי הפרישה שלו - הסרט הנהדר הזה פותח צוהר לראש של אחד הספורטאים הכי מרתקים שיש.